'בא לי לחנוק אותה!'

'בא לי לחנוק אותה!' היא אומרת לי בדמעות 'אני לא מבינה למה היא עושה לי ככה'. שירי (שם בדוי) היא בת 37. אם יחידנית. 'חלמתי עליה שנים ודמיינתי אותה לגמרי אחרת' היא בוכה. אני מסתכלת עליה. יש לה שיער מסולסל ונמשים שובבים. במבט ראשון היא נראית רכה ושברירית. אבל כשהיא מתחילה לדבר אני מזהה את העוצמה שיש בה. היא מספרת לי שהבת שלה, יעל בת ה-4, מסרבת לשתף פעולה, צורחת ובוכה, זורקת דברים ומדברת אליה בחוצפה. 'בהתחלה אני מעירה לה בשקט,' היא מספרת, 'אבל היא עושה את עצמה שלא שומעת אותי ואחר כך צורחת'.

'בשבוע שעבר היא נכנסה לאמבטיה ופיזרה לי, בכוונה, את ערכת האיפור שלי על כל הרצפה. היא יודעת שזו ערכה חדשה שעלתה לי המון כסף'. 'ואיך הגבת?' אני שואלת. 'התפרצתי, כמובן, הייתי בשוק שהיא העזה לעשות את זה. צעקתי עליה ואמרתי לה שהיא תהיה כל השבוע בעונש בלי מסכים'. אני שואלת את שירי אם העונש עזר והיא נאנחת ואומרת שלא הצליחה להתמיד באכיפה שלו. 'נוח לי שהיא במסכים לפעמים. אני עובדת כל כך קשה. אין לי רגע לעצמי גם ככה' היא מסבירה בהתנצלות. ומוסיפה: 'אני מפחדת שאני מגדלת בבית מפלצת. היא לא ממושמעת בכלל. איך היא תסתדר בחיים?'.

ילדים רוצים להרגיש שייכים. שייכות היא התחושה שאנחנו מרגישים כשמישהו רואה אותנו, שם לב לקיומנו. זהו צורך קיומי בסיסי. ככל שאבא או אמא מתייחסים אלי יותר – אני מרגיש יותר שייך. התייחסות יכולה להיות חיובית או שלילית. עבור הילד – זה לא משנה. העיקר שהתייחסו אלי. העיקר שאמא או אבא קראו בשמי, דיברו אלי, הסתכלו עלי. וכל המרבה – הרי זה משובח. גם אם הדיבור היה בכעס או בעונשים. שמו לב אלי – אני שייך! אני קיים!

שירי מפחדת שיעל גדלה להיות חסרת גבולות. 'יעל לא מכבדת אותי. היא עושה לי דווקא', היא אומרת. האמת היא שיעל בכלל לא חסרת גבולות. הגננות של יעל מספרות עליה שהיא מקסימה וחברותית ומסתדרת נהדר עם כל המטלות והפעילויות. אם יעל הייתה חסרת גבולות, היה לה מאד קשה להסתדר במשמעת של הגן. אבל יעל גילתה (כנראה יום אחד, במקרה) שאם היא צורחת – אמא קוראת בשמה, מסבירה, צועקת, מענישה. ובערב, לפני השינה, אמא שוב מסבירה ומדברת על מה שקרה היום, ומחבקת ומרגיעה. המון התייחסות. יעל מרגישה שייכת. קיימת. בנוסף, יעל מרגישה שהיא, הקטנה, מצליחה להפעיל את אמא, הגדולה, החזקה. זה נותן ליעל תחושת ערך וכוח וגם אלה מגבירות את תחושת השייכות.

העונש אמנם לא נעים לילדים. אבל הצורך להרגיש שייך הוא צורך כל כך בסיסי עד ששווה להם לספוג גם עונשים. כמובן שהעונש אינו יעיל בכלל והוא משפיל ומקלקל את היחסים.

אז מה אפשר לעשות?

השלב הראשון הוא להסכים לוותר על המלחמה. אנחנו לא במלחמה עם ילדה בת 4. להורים רבים קשה לקבל את השלב הזה וגם שירי מופתעת. 'אז מה? שאכנע לה?'. לא, לוותר על המלחמה זה לא אומר להיכנע. אנחנו נכנעים במלחמות בהן אנחנו משתתפים ומפסידים. כאן, אנחנו בוחרים שלא להילחם. מי שבוחר שלא להילחם יכול לעשות את זה מעמדה של כוח.

אם אני לא במלחמה זה אומר שאם אמרתי שמשהו יקרה – הוא אכן יקרה. אני לא אנאם ולא אסביר ולא אדבר. אני אפעל כדי שהוא יקרה. למשל, אם אני יודעת שיעל תמיד צורחת וזורקת את עצמה על הרצפה באמצע הקניון או בגן השעשועים או אצל סבתא, אז אמצא רגע נעים של שקט באחד מהימים ואגיד לה משהו כמו: 'את יודעת, יעלי, הרבה פעמים כשאנחנו אצל סבתא את צורחת ובוכה וזה כל כך לא נעים לי וגם מעליב את סבתא. לכן מהיום, כשנהיה אצל סבתא, אם לא תצליחי להתאפק ותצרחי – לא תהיה ברירה ואנחנו נצטרך ללכת מיד הביתה'. את ההסבר הזה אומרים בשקט, בלי כעס, ורק פעם אחת ודי. ובביקור הבא אצל סבתא, כבר אין צורך להסביר שום דבר. כשיעל נשכבת על הרצפה וצורחת, אנחנו מרימים אותה, בלי כעס אבל גם בלי מבט בעיניים והולכים הביתה. ובבית לא מדברים על מה שקרה ולא כועסים. משחקים ומבלים כאילו כלום לא קרה. זה יקרה פחות ופחות פעמים. יעל תבין שהאסטרטגיה הזו כבר לא עובדת עבורה. היא לא מקבלת התייחסות ורק מפסידה ביקור כייפי אצל סבתא.

אני מלמדת את שירי שני טריקים לשבוע הקרוב: האחד, לא בזמן ריב, ברגעים אחרים, שירי יכולה לנסות להרעיף על יעל התייחסות. לבדוק האם קראה בשמה של יעל לפחות פעם בשעה (ולא כדי לתת לה מטלה כמו לבוא למקלחת או לבוא לאכול). לנסות לחלוף לידה כשהיא שקועה במשחק וללטף את ראשה, או לבקש חיבוק רק לרגע כשהיא בדרך לחדר, או להגיד לה מידי פעם משפט כמו: 'יעלי, שמתי לב ששרת שיר כל כך מרגש לבובה קודם' או כל משפט קצר אחר שמעיד ששמתי לב אליה, סתם ככה. כך אפשר לייצר עבורה המון התייחסות שכל כך חשובה לה.

הטריק השני הוא התגובה בזמן הריב. ברגעים כאלה נרצה להפחית ככל האפשר את ההתייחסות אליה. למשל, נצא מהחדר שבו יעל צורחת ונגיד (בלי כעס!): 'לא נעים לי להיות ברעש הזה' ונלך למקלחת או לשירותים, שם נתבודד דקות ארוכות (כמובן שהדבר אפשרי רק כשמדובר בילד מספיק גדול וכשאין חשש שהוא יעשה נזק לעצמו אם ישאר לבד בחדר) כך שירי תוכל ללמד את יעל שהדרך הזו כבר לא יעילה עבורה, כי היא לא מייצרת לה התייחסות מאמא.

שירי מתקשה להאמין שזה יעזור אבל מסכימה לנסות. היא משקיעה מאמצים רבים וכבר בשבוע הראשון שמה לב לשינוי. משבוע לשבוע פוחת מספר הריבים ומפלס הצעקות בבית הולך יורד.

כיוון שאנחנו מבינים שהצורך של יעל הוא השרדותי, קיומי – אין טעם לכעוס עליה. יעל לא אשמה. זו שירי שלימדה אותה שהדרך הזו מניבה המון התייחסות מאמא. יעל נצמדת לאסטרטגיה המוטעית שלמדה. אפשר ללמד אותה שיש דרכים אחרות, נעימות יותר, לקבל התייחסות מאמא. ובינתיים, עד שזה יעבוד – כדאי לשמור את ערכת האיפור בארון נעול 😉

לקריאה על ריבים בין אחים - היכנסו לכאן.

גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד הורים איך להשיג את שיתוף הפעולה של הילדים ואיך ליהנות מלהיות הורים? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.