הם יושבים מולי בקליניקה נסערים. 'כנות זה הערך הכי חשוב בעיני,' בועז אומר כמעט בצעקה, 'היא יודעת את זה ובכל פעם מחדש אני מגלה שבעצם היא הסתירה ממני דברים'. 'תן לי דוגמה' אני מבקשת ממנו. 'אתמול היא אמרה לי שבעצם היא לא רוצה שנלך בסוף השבוע לאירוע של העבודה שלה,' הוא מספר, 'כבר כמה ימים שאני רואה עליה' הוא ממשיך 'שהיא מתנהגת מוזר וכששאלתי אותה מה קרה, היא אמרה שזה שום דבר ופתאום מתברר שהיא בלחץ מהאירוע הזה ולא רוצה ללכת? ביטלתי במיוחד תוכניות שהיו לי כדי לבוא איתה לאירוע, למה היא לא סיפרה לי קודם?'. 'הוא טוען שכנות חשובה בעיניו, אבל גם הוא מסתיר ממני דברים' יעל אומרת כשהוא משתתק לרגע. 'בשבוע שעבר הוא סיפר לי שיש לו בליטה חשודה בבטן התחתונה והוא קבע תור לרופא וכששאלתי אותו כמה זמן כבר יש לו את הבליטה הזו, התברר שזה כבר שבועיים!' היא מביטה בי במבט שמבקש אישור 'שבועיים הוא מסתיר ממני דבר כזה?'
כשאנחנו משתפים את בני הזוג שלנו במשהו שעובר עלינו, זו יכולה להיראות פעולה קצרה ומיידית, אך למעשה קדמה לה שרשרת אירועים שהתרחשה בתוכנו. תחילה בועז מישש בהיסח הדעת את הבטן וידו נתקלה במקרה בבליטה חשודה. יתכן שהוא תהה לרגע בינו לבין עצמו מה זה הדבר המוזר הזה, אך היה בדיוק באמצע ישיבה בעבודה ודעתו הוסחה והוא שכח מזה. למחרת הוא שוב שם לב לבליטה החשודה, בזמן שהתקלח. הוא נבהל, אך שכנע את עצמו שזה בטח שום דבר ומיהר להסיח את דעתו במחשבות אחרות. כשנזכר שוב בבליטה המדאיגה ביום השלישי כבר אמר לעצמו שכדאי שילך לבדוק את זה, אך באותו רגע היה לו טלפון דחוף מהבוס ושוב נשכח הדבר. וכך בכל יום או יומיים הוא שב ונזכר בבליטה ושב להדחיק את המחשבה עליה. עד היום שבו שיתף את זוגתו. זו לא הייתה הסתרה מכוונת. בועז לא רצה באמת לזכור את הבליטה המלחיצה בעצמו.
גם יעל לא שיתפה את בועז בהיסוסים שלה לגבי האירוע כי העדיפה לא לחשוב עליו, בינה לבין עצמה. הרבה פעמים אנחנו מרגישים רגשות או תחושות בגוף אך לוקח לנו זמן להעלות אותן למודעות שלנו. בעיקר אם מדובר בדברים שלא נוח לנו לחשוב עליהם, דברים מדאיגים, מלחיצים או מפחידים וגם כאלה שגורמים לנו להרגיש בושה או אשמה. במקרים כאלה אנחנו בעצם מסתירים את הידיעה מעצמנו במשך זמן מה ובכלל לא זוכרים אותה ורק כשהיא עולה למודעות נוכל לשתף אחרים.
במקרים אחרים אנחנו דווקא זוכרים מצוין ומודעים כל הזמן לעניין, אך מתקשים לפתוח בשיחה עליו, עם בני הזוג שלנו. אולי נכווינו בעבר בשיחות דומות? זכינו לתגובה ביקורתית או תוקפנית? אולי זה בכלל קרה לנו עם בני זוג קודמים או עם ההורים בילדותנו ולמדנו להיזהר משיחות בנושא הזה? יתכן שאנחנו חוששים שהשיחה תגרום צער או תלחיץ את בני הזוג שלנו ואנחנו מהססים מתוך דאגה לשלומם?
אני לא אומרת את כל זה כדי לעודד הסתרה והימנעות משיחות. אני בעד שנוכל לשוחח בפתיחות על הכל. שיתופים מאפשרים קירבה ואינטימיות ולכן חיוניים בזוגיות. אבל אם אנחנו בעמדה של בני הזוג שמגלים שלא שיתפו אותנו – קחו רגע נשימה ותהיו סקרנים, האם היה אפשר לשתף אתכם בלי שיתפרץ ריב או תגיבו קשה? והאם יתכן שבני הזוג שלכם חששו מלחשוב בכלל על הנושא ולמעשה הסתירו אותו גם מעצמם? רגע לפני שאתם שוקעים בעלבון או בכעס, תהיו סקרנים ותבררו מה הפריע לשיתוף האינטימי בינכם. יתכן שתופתעו לגלות שהייתה לכך סיבה פשוטה והיא לא קשורה להסתרות, שקרים, בגידות וחוסר אמון.
נסו את זה בבית.
לקריאה על החלמה אחרי בגידה - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד זוגות איך לחזור אל האהבה? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.