למי קשה יותר אחרי פרידה - לגברים או לנשים? השבוע בתוכנית הטלוויזיה 'פאולה וליאון' שוחחנו על השאלה הזו (מוזמנים לראות את האייטם בסרטון בסוף המאמר).
כשבני זוג נפרדים, ברוב המקרים יש צד אחד שביקש להיפרד וצד שני שהופתע. כשזה המצב, יש הגיון במחשבה שהצד שביקש להיפרד יהיה לו קל יותר להתמודד עם הפרידה. האמת היא שזה לא תמיד נכון. גם הצד שמבקש להיפרד צריך לעבור תהליך של אבל. גם אם האהבה בין בני הזוג דעכה, הוא עדיין חווה אובדן של הרעיון שהיה לו, כשהקשר נוצר. הרעיון שאנחנו ננצח את הסטטיסטיקה ונזכה להזדקן יחד.
מחקרים מראים שבקרב זוגות נשואים הטרוסקסואליים, מי שיוזמות בדרך כלל את הפרידה הן הנשים. האישה שיזמה את הפרידה, בדרך כלל חשבה על כך זמן רב לפני כן, וכבר עברה מעין תהליך של אבל והשלמה עם הפרידה עוד במהלך הקשר. היא יוצאת אל העולם לאחר הפירוק כשהיא כבר בשלה יותר לקשר הבא. זה עלול להצטייר כאילו יותר קל לה, מבחינה רגשית, מאשר לבן או בת הזוג שלה.
נעשו מחקרים שבהם ניסו, ללא הצלחה, לבחון את מידת הכאב של אנשים לאחר פרידה. ביקשו מאנשים לדרג את מידת הכאב שלהם, ביקשו מהם לבחור מילים שמתארות את תחושת הסבל. מסתבר שמדידה מדויקת של עוצמת סבל והשוואה של מידת הכאב אצל אנשים שונים היא בעייתית. במחקר אחד בארצות הברית מצאו שגברים נוטים להשתמש במילים אחרות לתיאור הכאב שלהן מנשים. האם הביטוי 'כואב לי הלב' מתאר כאב גדול יותר או פחות מאשר הביטוי 'אני מרגישה שבורה'? אין לנו באמת דרך מדעית תקפה לבירור השאלה למי כואב יותר.
גם השאלה מי מצליח להיכנס לזוגיות חדשה אחרי הפרידה היא בעייתית. יש אנשים שמייצרים קשר חדש מאוד מהר, רק כדי לא להישאר לבד, אבל למעשה הם לא עברו עדיין את תהליך האבל על מה שקרה להם בפירוק הקשר הקודם. הקשר החדש לא באמת יביא את הריפוי המיוחל ואנשים כאלה בדרך כלל יפגשו את האבל הלא מעובד באיחור וימצאו את עצמם מתמודדים איתו לאחר פירוק הקשר המהיר החדש שיצרו.
ולמה בכלל מעסיקה אותנו השאלה למי כואב יותר? זו שאלה שמייצרת תחרות בלתי פוסקת בין המגדרים.
המון מחקרים עוסקים בשאלת ההשוואה בין גברים ונשים. החברה שלנו שקועה כל כולה בהתבוננות בכל דבר דרך משקפי המגדר ובהשוואות אינסופיות בין שני המגדרים. מי יותר אלים? רגיש? מתמודד עם כאב? מי יותר חכם? חזק? עמיד? נהנה ממיניות? האמת היא שהמציאות הרבה יותר מורכבת מזה. ברוב הסעיפים שהזכרתי אין באמת מגדר אחד ש"מנצח" את המגדר האחר. בדרך כלל מתקבלים גרפים מאוד מפוזרים. כי בכל מגדר יש אנשים מאוד שונים. אם נבחן את נושא החוכמה, למשל. יש אנשים מאוד חכמים ויש אנשים מאוד טיפשים בכל מגדר. הפיזור של התוצאות, כשבוחנים כל מגדר בנפרד, הוא מאוד גדול. החפיפה בין המגדרים מאוד גדולה. בסופו של דבר אין באמת פערים בחוכמה בין שני המגדרים. רוב המחקרים שבחנו הבדלים כאלה לא הצליחו להגיע לתוצאה מובהקת סטטיסטית. ומעט המחקרים שכן הראו תוצאה מובהקת סטטיסטית מצאו הבדלים זניחים של שתיים או שלוש נקודות אייקיו.
בשאלת האלימות יש אמונה רווחת בציבור כאילו גברים יותר אלימים מנשים. המחקרים בעניין הזה מאוד ברורים. אין שום פער באלימות בין המגדרים. במחקרים של אלימות בתוך המשפחה שוב ושוב חוזרות התוצאות הברורות: ב-25% מהמקרים הגבר הוא האלים, ב-25% מהמקרים האישה היא האלימה וב-50% מהמקרים שני המגדרים אלימים זה כלפי זה. אין הרבה תחומים במחקר בהם התוצאות כל כך מובהקות וחוזרות על עצמן שוב ושוב ובכל זאת, האמונה הציבורית הרווחת היא שונה. זה נכון שרוב הגברים גדולים יותר פיזית מהנשים שלהן ולכן אם יפעילו את אותה אלימות – התוצאה עלולה להיות מסוכנת יותר, פיזית, לאישה. אבל מדהים איך החברה שלנו מתעקשת להמשיך ולהאמין שאלימות במשפחה קורית יותר מהכיוון הגברי כלפי האישה מאשר להיפך, למרות שהמחקר מראה שוב ושוב שזו לא האמת.
ההסתכלות דרך משקפי המגדר מנציחה תחושת תחרותיות בין המגדרים וגם גורמת לאנשים להתבונן על עצמם דרך משקפי המגדר. כך אנשים רבים סובלים מדימוי עצמי נמוך, רק בגלל שתפיסת העצמי שלהם לא תואמת את הציפיות שלהם מהמגדר, כפי שהדבר משוקף חברתית. החברה שלנו מלחיצה נשים בציפיות בלתי אפשריות שהן יהיו שקטות, צנועות, לא שאפתניות, עדינות, מחוברות היטב לרגשות שלהן. וכמובן, אינסוף דרישות הנוגעות למראה החיצוני הנשי. נשים רבות חוששות לאבד את הנשיות שלהן אם יתרחקו מהמראה ומההתנהגות המצופה מהן כנשים. גם הגברים סובלים מדרישות חברתיות בלתי אפשריות וכדי להיחשב גבריים עליהם להתרחק מרגשות, לא לבכות, לא להביע חולשה בשום מקרה, להיות בעלי דיעה, תעוזה ויוזמה. מוטב יהיה לכולנו אם נניח למשקפי המגדר ונעז להיות סקרנים ולהתעניין בכל אדם, כאדם שלם, עם תכונות מגוונות מכל הקשת, ללא תלות במגדר שלו.
אז איך נתאושש לאחר פרידה וגירושין – נוכל לוותר על התחרות בין המגדרים ולהתמקד בדרכים להחלים משברון הלב לאחר פרידה. אז הנה 4 נקודות הריפוי – להחלמה אחרי פרידה, בלי כל קשר למגדר שלכם:
1. נשימה – תרשו לעצמכם להיות נוכחים ברגע. תעזו להרגיש את הרגשות הכואבים -צער, כאב, צורך לבכות, כעס, תסכול, פחד. כל רגש שעולה בשלב הזה הוא לגיטימי. אל תמהרו. תרשו לעצמכם להרגיש את הרגשות שלכם בלי לברוח מהם. זה שלב חשוב בהחלמה.
2. תמיכה – חפשו חבר או חברה שאיתם תוכלו לדבר על מה שעובר עליכם. יש אנשים סגורים שמתקשים מאוד להיפתח ולדבר על זה. יועץ מקצועי יכול להיות כתובת עבורכם, אבל אני ממליצה להעז ולבחון, אולי בכל זאת יש מישהו סביבכם (אח? קולגה? בן דוד? שכנה?) שאפשר להתקרב אליו ולנסות להיפתח?
3. רפלקציה (התבוננות) – נסו להתבונן בקשר שכעת התפרק. מה אהבתם בעצמכם בקשר הזה? מה פחות אהבתם? מה גיליתם שחשוב לכם בזוגיות? מה גיליתם שפחות חשוב לכם? מה למדתם ואתם לוקחים איתכם הלאה, לקשרים הבאים שיבואו? גם את התהליך הזה אפשר לעשות בעזרת יועץ מקצועי.
4. לעשות מקום לחדש – לפני שמגיע קשר חדש עלינו לייצר אנרגיה של התחדשות. הדרך לעשות זאת היא לצאת לעשות ספורט, לחזור לתחביבים ישנים או לייצר לעצמנו חדשים, לצאת למקומות בהם יש אנשים חדשים, לחדש קשרים עם חברים מהעבר. לייצר תנועה שמביאה איתה התחדשות, רעננות ואנרגיה של עשייה.
אם אתם מתמודדים עם פירוק של קשר משמעותי – נסו לעקוב אחרי 4 נקודות הריפוי. ומעבר לזה, תנו לזמן לעשות את שלו.
ובואו כולנו, ננסה לוותר על משקפי המגדר המצמצמים שלנו ולהתבונן על עצמנו ועל הסובבים אותנו כעל אנשים ייחודיים ומעניינים, בלי תלות במגדר בכלל.
נסו את זה בבית.
לקריאה נוספת על ענייני מגדר -היכנסו לכאן.
חולמים להיות מטפלים וללוות זוגות בחזרה אל האהבה? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.
מתוך התוכנית 'פאולה וליאון':