'שנים הייתי הילדה הטובה, זאת שמרצה את כל העולם,' רוני משתפת בדמעות, 'אני לא יכולה יותר להיות במקום הזה'. היא מתקרבת לגיל 40 ומרגישה שהתעייפה מהמאמץ להחזיק את כולם. יש להם שני ילדים. אורי מתלונן שרוני בזמן האחרון כל הזמן כועסת. 'כשאנחנו נוסעים, אני נוהג והיא כל הזמן בסלולרי שלה, כאילו אני אוויר,' הוא מספר, 'אני מזמין אותה לעשן איתי במרפסת והיא כועסת'. 'כי כבר דברנו על זה אלף פעם,' רוני מתפרצת לדבריו, 'זה לא בריא'. גם במיטה שניהם מעידים שלאחרונה זה נהיה מורכב. רוני כועסת והודפת את ניסיונות היוזמה של אורי עד שהוא נמנע מליזום.
הרבה בנות מדברות על יציאה מדפוסים של ריצוי. נראה שהמודעות של החברה שלנו סוף סוף עולה ומאפשרת ליותר ויותר בנות להתמרד. חינכו אותן להיות הילדות הטובות וכעת הן מחפשות את הדרך לחיות בהקשבה גם לעצמן, לגופן, לצרכים ולרצונות שלהן.
זה לאו דווקא עניין מגדרי. יש גם בנים שמתמודדים עם דפוסים של ריצוי, אבל אצל בנים הריצוי מתבטא לפעמים אחרת, בגלל החינוך החברתי האחר שהם סובלים ממנו (שני המגדרים "זוכים" לחינוך חברתי מאתגר) והרבה גברים בכלל לא מודעים לכך שהם בדפוסי ריצוי ובוודאי לא מעזים לדבר על זה. בשיח הציבורי נראה שיש מגמה של עידוד בנות לדבר על הבחירה לצאת מהדפוס הזה.
ריצוי במיניות
המון זוגות מתמודדים עם קשיים במיניות שנובעים מדפוסים של ריצוי. החינוך המיני לוקה בחסר (אם לומר את זה בעדינות). החברה הישראלית של ימינו היא כביכול מתירנית ופתוחה בענייני מיניות. אבל האמת היא שהשיח על מיניות מתנהל רק על במות הסטנד-אפ, כמשהו שאפשר לצחוק עליו או בקללות. אין באמת שיח פתוח על מיניות שבו אפשר לדבר, להתייעץ, ללמוד את הנושא דרך שיח עם אחרים. אין שיח על אוננות, על קשיים במיניות, על גילויים אישיים חדשים. רוב האנשים לא משוחחים על הנושא, אפילו לא עם החברים הקרובים ביותר.
המסר החברתי שעדיין מועבר לבנים הוא שהם אמורים לרצות מיניות תמיד. אם הם לא רוצים – הדבר מעיד על פגם בגבריות שלהם. המסר החברתי שבנות עדיין מקבלות הוא שהן לא אמורות לרצות את זה, אבל הן אמורות 'להסכים למיניות' אם הן רוצות שבני הזוג שלהן יאהבו אותן. זה מסר שמעודד דפוסים של ריצוי. דפוסים זוגיים שבהם הגבר אמור לרצות ולבקש והאישה אמורה להסכים או להתחמק. הבדיחות הרבות על האישה ש'כואב לה הראש' מעידות על המצב העגום הקיים. יש שיפור משמעותי עם הזמן, אבל המצב עדיין רחוק מלהיות תקין.
כשאישה מקיימת יחסי מין מתוך ריצוי, ולא מתוך הקשבה לגוף שלה, הגוף שלה לומד להיסגר. בהדרגה, הגוף שלה פחות ופחות יצליח להיפתח. היא לא תירטב, היא לא תגמור ובשלב מסוים גם יופיעו כאבים.
הגוף שלנו, יש לו דרכים לאותת לנו שאנחנו לא בהקשבה אליו. נכון שיש מצבים בהם בנות סובלות מכאבים או מיובש מסיבות אחרות (ואם אתן סובלות מכאבים או מיובש, פנו לאנשי מקצוע), אבל הרבה פעמים זה מופיע בעקבות חוסר הקשבה לגוף.
לאורך זמן המחיר על חוסר הקשבה לגוף שלנו הוא גבוה. גם גברים שלא קשובים לגוף שלהם לאורך זמן ישלמו על כך מחיר. הגוף שלהם ילמד להיסגר ויפסיק בהדרגה לשתף איתם פעולה.
(לקריאה נוספת על מיניות היכנסו לכאן).
דפוסים חברתיים של ריצוי
החברה שלנו מקדשת היום את האני. מסרים ערכיים של שמירה על פרטיות, אותנטיות, הקשבה לעצמי, ושמירה על הגבולות שלנו מועברים היום גם במדיה וגם במערכת החינוך. כשלעצמה, זו תופעה מבורכת. היא באה בעקבות שנים ארוכות של דיכוי ההקשבה הזו. אנשים חונכו להאמין שיש משהו גדול יותר מהם. יתכן שזה היה מותאם, כי היה פה צורך קיומי בהקמת מדינה והתגייסות הפרט למען הכלל. כעת נראה שהמטוטלת נעה אל הצד השני, הצד המקדש את זכויות הפרט והעצמי.
העניין הוא שכשמטוטלת נעה, אנחנו לעיתים מגיעים למצבי קיצון בצד השני. כך קורה שאנשים שקועים כל כך בשמירה על זכויות העצמי, עד שלעיתים הם מתקשים לראות את הזולת ואת הכלל.
עלינו לשאוף לחפש את דרך המלך. את האזור שבו אנחנו גם בהקשבה לעצמנו, שומרים על הגבולות שלנו, על הגוף והנפש שלנו, וגם נזהרים שלא לנטוש את האחר וזוכרים להיות בנתינה וב'אהבת לרעך כמוך'.
ההבדל בין ריצוי לנתינה
הרבה אנשים מתבלבלים בין ריצוי ונתינה. כשאני עושה משהו שישמח את בן הזוג שלי, האם זהו אקט של ריצוי או שזו נתינה? נניח שחזרתי עייפה מהעבודה ולמרות שבא לי להשתרע על הספה, אני מכינה סלט לארוחת הערב, כי אני יודעת שזה ישמח את בן הזוג שלי שיחזור בעוד רגע וגם הוא עייף מהעבודה. האם זה אקט של ריצוי או של נתינה? ובסקס? האם לענג את בן הזוג שלנו זה ריצוי? זו נתינה? ואיך יודעים?
ההבדל בין ריצוי לנתינה נעוץ במניע. מה מניע אותי להכין סלט כשבא לי לנוח? האם אני מפחדת שאם לא אכין את הסלט הזה בן הזוג שלי יכעס עלי? לא יאהב אותי יותר? ישקול לעזוב אותי? אם הפחד הוא המניע שלי – זה ריצוי. האם אני מאמינה שאם לא אכין סלט – זה אומר עלי שאני אישה איומה? לא מוצלחת? לא ראויה? אם זה המניע שלי – זה ריצוי. האם אני רוצה להכין סלט כי אני יודעת שזה ישמח אותו ומשמח אותי כשבן הזוג שלי שמח? אם זה המניע שלי – זו נתינה. לעיתים המניע הוא חמקמק וקשה להבחין בין המצבים, אבל בחנו את עצמכם לאורך זמן, בשגרת חייכם, מה מניע אתכם לפעולה? מהן המחשבות שחולפות בכם ברגע שקדם לכל פעולה?
אז איך עושים את זה? איך יוצאים מדפוסים של ריצוי מבלי לנטוש את האחר?
דפוסים של ריצוי מתקבעים בגילאים מאוד מוקדמים. עד גבול מסוים ריצוי הוא לא דבר רע. זהו צורך הישרדותי. ילדים קטנים רוצים להיות ילדים טובים, ריצוי משמח את הוריהם ומזכה אותם בשבחים, מעודד את המוטיבציה של הילדים ללמידה ומאפשר להם לייצר חוויות של הצלחה, המובילות לפיתוח דימוי עצמי גבוה, תחושת ערך ומסוגלות.
ריצוי יתר הוא מצב שבו הילד מפסיק לחלוטין להקשיב לעצמו ומתאים את עצמו למה שהוא מבין שהסביבה מצפה ממנו. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט הסביר שבמצב כזה מתפתח אצל הילד 'עצמי כוזב'. הילד עסוק בללמוד את הסביבה שלו, מנותק מהעצמי האמיתי שלו. בגילאים מאוחרים יותר, ריצוי יתר גורם לאנשים להתנתק מהרגשות והצרכים של עצמם ולהימנע מהצבת גבולות גם במערכות היחסים האינטימיות שלהם.
נעים להיות בחברתו של האדם המרצה. הוא קשוב מאוד לצרכים של בן הזוג שלו ומתאים את עצמו אליהם, אבל לאורך זמן האדם המרצה יחוש כעס כלפי הקרובים לו, ואילו הצד ה"מרוצה" חש כנצלן שחוצה את הקווים של הפרטנר, מבלי שאפילו ידע על כך.
כשאנשים מזהים בעצמם שהם בעמדה של ריצוי כלפי בני הזוג שלהם, הם נוטים לפעמים לנסות להתנער מדפוס הריצוי על ידי הבעה של כעס. האדם המרצה נתפס כוותרן, כמי שלא שומר על הגבולות של עצמו. כעס נתפס, בטעות, כהבעה של עוצמה, ולכן נדמה לרבים שכעס נמצא בקיצון המנוגד לריצוי.
אנחנו רואים תופעה דומה אצל הורים. הורים רבים מתקשים להציב גבולות לילדיהם, ומנסים לגייס כעס כדרך להחזקת גבולות. כך נראה הורים שצועקים על ילדיהם בקולי קולות, צעקות שלא מובילות, כמובן, לשיתוף פעולה מצד הילדים, כי האמת היא שכעס הוא כלי מאוד לא יעיל להחזקת גבולות.
רוני לא רוצה לבוא לעשן עם אורי במרפסת. היא באמת חוששת לבריאותה. במצב של ריצוי יתר רוני תסכים לצאת עם אורי למרפסת, למרות חששותיה. אנחנו לא רוצים שרוני תחצה לעצמה את הגבולות שלה ותסכים לעשן או לשהות במרפסת כשאורי מעשן, אבל אין שום סיבה לכעוס על אורי, הוא מזמין אותה להיות איתו כיוון שהוא מתגעגע אליה ורוצה לבלות זמן במחיצתה.
במצב אידיאלי, רוני תצליח לראות שאורי בעצם מבקש להיות איתה בקירבה. היא תסרב לעשן איתו במרפסת, אך תוכל למשל לצאת איתו למרפסת בלי שיעשנו, ולשתות יחד קפה או לאכול יחד ענבים או כל דבר אחר שעשוי להיות נעים עבורה. כך אורי ירגיש שגם היא מעוניינת בקירבה איתו ויבין שהיא הודפת אותו בגלל העישון ולא בגלל שהיא לא מעוניינת בחברתו.
רוני כועסת כי היא מספרת לעצמה שאורי חוצה לה את הקווים. אבל האמת היא שרוני היא זו שחצתה לעצמה את הקווים שנים רבות, כשהסכימה שוב ושוב לעשות דברים שלא היו באמת נכונים לה. כשנמנעה שוב ושוב מלומר לאורי מה היא באמת רוצה ומה באמת ישמח אותה. כשחשבה שעליה להיות חברה טובה על ידי שהיא תנסה לנחש מה אורי בעצם רוצה ותנסה להתאים את עצמה לרצונותיו. רוני לימדה את אורי איך לאהוב אותה במיטה ומחוץ למיטה. וכל עוד הייתה בדפוס של ריצוי, היא לימדה אותו לחצות לה את הקווים שוב ושוב בעל כורחו. אין שום טעם לכעוס עליו וכעס לא יעזור לה לשמור על גבולותיה. מוטב שרוני תניח לכעס. ויתור על הכעס יאפשר לה ללמוד איך באמת להקשיב פנימה, אל תוך עצמה, לרצונות, לצרכים ולתשוקות שלה. אנשים בדפוסי ריצוי הרבה פעמים בכלל לא יודעים מה הם באמת רוצים. הם התרגלו לא להקשיב לצרכים, לתשוקות, לכמיהות שלהם עצמם. רוני יכולה בצעדים קטנים ביומיום שלה לבחון את עצמה שוב ושוב: 'אם הכל היה מותר ואפשרי - מה באמת בא לי עכשיו?'. השאלה הבאה שרוני יכולה לשאול את עצמה היא 'האם אני אדם טוב כשאני מבקשת את זה לעצמי עכשיו?', וגם 'אם חברה הייתה מתייעצת איתי עכשיו - האם הייתי חושבת שהיא אדם לא טוב בגלל שהיא רוצה דבר כזה?'. בשלב הבא רוני תוכל להתאמן בצעדים קטנים וללמוד איך לשווק את עצמה לעולם באופן מדויק, כך שהסובבים אותה יוכלו להתייחס אליה כמו חברים טובים ואוהבים. כמובן שאורי יכול ללמוד איך לעזור לה בזה, איך לא ליפול למלכודת הכעס ויחד הם יוכלו לייצר לעצמם ריקוד זוגי חדש שבו כל אחד מהם ירגיש שהוא בא לידי ביטוי ושניהם יחושו קירבה.
נסו את זה בבית.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללוות זוגות בחזרה אל השמחה, האהבה והתשוקה? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.
חולמים להיות מדריכי הורים? כל הפרטים - כאן.
סרטונים קצרצרים על ההבדל בין ריצוי ונתינה ועל איך להחזיק גבולות:
לקריאה על החיים לצידו של אדם מרצה - היכנסו לכאן.