'כל יום מחדש צריך לריב איתו כדי שירד עם הכלב', 'בלי ריבים אין סיכוי שהיא תתיישב להכין שיעורים', 'כמה פעמים ביקשתי ממנו שיפנה את המדיח וזה לא עוזר', 'אלף פעם צריך לריב איתם כדי שייכנסו להתקלח'. 'איך אפשר לגרום לה לסדר את הצעצועים שהיא פיזרה?' הורים מתלוננים המון על חוסר שיתוף פעולה של הילדים. הורים לילדים בגיל הרך מתלוננים בעיקר על עניינים כמו איסוף הצעצועים, כניסה למקלחת, הליכה לישון והתארגנות בבוקר. הורים לילדים בגילאי בית ספר וחטיבה מתלוננים על חוסר שיתוף הפעולה במטלות הבית וגם על דיבור לא מכבד וזמן מסך. והורים לילדים בגיל ההתבגרות מתלוננים על חוסר שיתוף פעולה בכל תחומי החיים. ילדים בגיל ההתבגרות מסתגרים בחדר או עם אוזניות מול מסך, לא עונים, טורקים דלתות, לא עוזרים במטלות הבית, לא רוצים להצטרף לפעילויות המשפחתיות והרבה פעמים מגיבים באופן שגורם להורים להרגיש כאילו הילדים לא מכבדים אותם.
יש שני סוגים של חוסר שיתוף פעולה. יש חוסר בשיתוף פעולה פאסיבי. הכוונה למצבים בהם אתם מבקשים מהילד להיות פאסיבי, כלומר, להפסיק לעשות משהו שהוא עושה. למשל ילד שצועק, משתולל, קופץ על הספה, מרביץ לאחיו, זורק את האוכל מהצלחת, טורק את הדלתות ועוד. ההורים מבקשים מהילדים במקרים הללו שיהיו יותר פאסיביים ויפסיקו לעשות את מה שכל כך מפריע.
ויש חוסר בשיתוף פעולה אקטיבי. כשאנחנו מבקשים מהילד לעשות משהו אקטיבי כמו לפנות את המדיח, לאסוף את הקוביות, להכין שיעורי בית. אנחנו מבקשים מהילד לעשות משהו והוא מסרב לשתף איתנו פעולה ולא עושה.
לרוב ההורים קל יותר לשנות מצבים של חוסר בשיתוף פעולה מהסוג הראשון. אם אתם מרגישים שהילד שלכם לא משתף איתכם פעולה, תחליטו שאתם מתחילים מלתקן את המצבים האלה, בהם הילד שלכם מתנהג התנהגות לא נעימה לכם ואתם רוצים שהוא יפסיק. לצורך כך, באופן זמני, תניחו לבקשות שלכם ממנו להיות פעיל אקטיבית. עוד יגיע הזמן לבקש ממנו לסדר את החדר, לפנות את המדיח או לרדת עם הכלב. נסו להתמקד בחודש הקרוב ביצירת שיתוף פעולה שבו הוא מפסיק להתנהג התנהגויות שמפריעות לכם. אז איך עושים את זה?
כדי להשיג את שיתוף הפעולה של הילדים עלינו להבין תחילה למה הם לא משתפים איתנו פעולה.
יש כמה סיבות שבגללן ילדים לא משתפים פעולה עם ההורים. הסיבה הראשונה והכי שכיחה היא צורך בהתייחסות. כשהילדים לא משתפים פעולה, רוב ההורים מופעלים רגשית ומגיבים מאוד חזק. חלקם לוקחים את הילדים לשיחות, מסבירים להם כמה זה חשוב לשתף פעולה, מדברים איתם על כך שזה לא נעים להם, מסבירים את ההיגיון מאחורי הבקשה לשיתוף פעולה. שיחות ארוכות עם אמא או עם אבא הן חוויה חיובית מבחינה פסיכולוגית, גם אם טון הדיבור של ההורים לא נעים ואפילו כועס (וגם אם מדובר בילד בגיל ההתבגרות שמנפנף אתכם מהחדר שלו, כאילו לא מעוניין בנוכחותכם). הורים אחרים צועקים ואפילו מענישים. גם כאן הילד זוכה בהמון התייחסות. אמא מתפנה מכל עיסוקיה, מניחה לאח או לאחות שבדרך כלל גוזלים את תשומת ליבה, מניחה לעיסוקים בבית, לכביסות, לבישולים, למיילים הדחופים, למסך הסלולרי שלה (אולי גם לרגע מניחה לריבים עם אבא?). עוזבת את הכל ומפנה את כל תשומת ליבה אל הילד.
זה כמובן לא מהלך מודע של הילד. ניסיון חייו לימד אותו שזו הדרך הכי מהירה לקבל המון התייחסות מאמא או מאבא ולהפעיל אותם רגשית. זה נכון גם לילד בן 4 שצועק, מרביץ או מסרב לאסוף את הצעצועים בתום המשחק, גם לילד בן 8 שמסרב לסדר את התיק למחר או להיכנס להתקלח וזה נכון גם לנער בגיל ההתבגרות שטורק את הדלת או מסרב לפנות את המדיח, לצאת עם הכלב או לעזור לפרוק את הקניות. בכל המקרים ההורים כועסים, מענישים, או מנהלים שיחות ארוכות בהן הם מסבירים שוב ושוב כמה ולמה זה חשוב לשתף פעולה עם ההורים. הילדים זוכים להמון התייחסות הורית.
הסיבה השנייה היא צורך בתחושת ערך. כשהילדים לא משתפים פעולה הם מגלים שהם, הקטנטנים, מסוגלים להשפיע על אמא או אבא, הגדולים והחזקים, לנהל אותם ולקבוע את סדר היום של הבית. זו תחושת כוח משכרת. הצורך בתחושת כוח הוא צורך חשוב מבחינה פסיכולוגית. הילדים נתקלים שוב ושוב בעובדת היותם קטנים וחסרי כוח מול העולם. לוקחים אותם ממקום למקום, מחליטים איפה הם יהיו, מה יאכלו ומתי, לאיזה גן ילכו, איפה יגורו, מתי יוכלו לשחק, כמה ובמה. כשהילדים גדלים הם זקוקים להרגיש שיש יותר ויותר דברים שיש להם שליטה עליהם ושהם יכולים להחליט ולקבוע. יש דברים שבהם נרצה להעניק לילדים את תחושת הכוח הזו. זה נפלא אם ילד יכול לבחור בעצמו מה ילבש, מה יאכל ומי יהיו חבריו בגן או בכיתה, אבל היכולת לקבוע את סדר היום של כל המשפחה ולנהל את ההורים היא יכולת מבהילה. 'אם אני, הקטן, יכול לנהל את ההורים שלי, מי ישמור עלי?' חושב בליבו הפעוט בן ה-3.
הסיבה השלישית לחוסר שיתוף פעולה היא קושי של הילד עם מה שביקשנו ממנו לעשות או לא לעשות. קושי של הילד יכול להיות מכמה סיבות:
1. ילד על הרצף האוטיסטי יתקשה לבצע משימות שקשורות בתקשורת בין אישית.
2. ילד עם הפרעות קשב יתקשה להתגבר על האימפולסיביות שלו ולהתאפק, יתכן שיתקשה לעבור ממטלה למטלה ולכן יהיה לו קשה לעצור את המשחק וללכת להתקלח או לבוא לאכול. בהמשך יהיה לו קשה לצאת מהמקלחת. יתכן שיש לו קושי בארגון ולכן יתקשה להתארגן בזמן בבוקר או למלא מטלות שכוללות כמה וכמה שלבים או פרטים שצריך לזכור.
3. ילד שיש לו לקות למידה כלשהי יתקשה להתמודד עם הלימודים ועלול לנסות להימנע מתחושת הכשלון על ידי כך שלא יכין שיעורי בית ולא ילמד למבחן.
4. ילד שיש לו קושי חברתי חוזר הביתה בתום יום הלימודים כשהוא מותש ועצבני, הוא עלול להתפרץ והרבה פחות להיות פנוי רגשית לשתף פעולה עם ההורים.
5. אם יש מתח בין ההורים בבית, יהיו ילדים שיפסיקו לשתף פעולה עם ההורים, כי ככה הם מעסיקים את ההורים ופחות מאפשרים להם זמן לריב או שיפסיקו לשתף פעולה מתוך כך שהם לא פנויים רגשית להבין מה ההורים מבקשים מהם ולהצליח לעמוד בזה.
6. ילד שעובר עליו קושי רגשי כלשהו גם הוא לא פנוי רגשית להבין מה אנחנו מבקשים ממנו או לגייס את עצמו למאמץ המבוקש. ילדים בגיל ההתבגרות חווים קושי רגשי יומיומי. גיל ההתבגרות כולל סערה הורמונלית, ושינויים כימיים נוספים במוחם של המתבגרים שמובילים לקושי רגשי עצום.
אז מה עושים כשהילדים לא משתפים איתנו פעולה ואיך נוכל לגרום להם לשתף איתנו פעולה יותר?
אם הילדים לא משתפים איתנו פעולה בגלל חוסר פניות רגשית, בעיה פיזיולוגית, או פסיכיאטרית, או בשל קשיי קשב, עלינו לחפש מענה מקצועי שיעזור לילדים להתמודד עם המטלות שהחיים מזמנים להם. הם זקוקים לעזרה.
אם הילדים לא משתפים איתנו פעולה כדי לזכות מאיתנו בהתייחסות או כדי לזכות בתחושת ערך, עלינו להבין שלא מדובר במשהו מודע או במשהו שנובע מכוונה רעה. הילדים לא נגדנו. הם לא 'עושים לנו דווקא' וזה לא קשור למידת הכבוד שהם רוחשים לנו. נוכל לשנות את ההתנהגות המפריעה של הילדים אם נקטין את ההתייחסות שהיא גוררת. אני קוראת לזה 'להגיב קטן'. אם קשה לכם לעשות את זה – בואו להדרכת הורים, שם תלמדו איך כדאי להגיב קטן על כל התנהגות מפריעה שאתם רוצים שתיפסק.
כשאנחנו בוחרים 'להגיב קטן' הילדים לומדים שהם לא זוכים להתייחסות או לתחושת ערך כשהם ממשיכים להתנהג את ההתנהגות המפריעה. כעת נחפש איזו תגובה יכולה להיחשב תגובה טבעית לאירוע הזה. שהרי אם הילד דיבר אלי לא יפה, או הרביץ לאחותו, או זרק את האוכל מהצלחת, אני לא יכולה להתעלם מזה. חשוב שנעביר את הערך החינוכי שלנו בנושא. הדרך לעשות את זה היא לייצר תגובה טבעית לסיטואציה. תגובה טבעית היא תגובה שבה אני *מתנהגת* (ולא מדברת) מותאם לאירוע. אם, למשל, העליבו אותי - איך אני מתנהגת כשאני נעלבת? ככל שההתנהגות שלנו תיראה יותר טבעית ומותאמת לסיטואציה, כך נצליח להעביר את המסר שלנו יותר ביעילות. אם קשה לכם למצוא תגובות טבעיות לסיטואציות שקורות לכם עם הילדים – בואו להדרכת הורים.
אז אם הילד שלכם לא משתף איתכם פעולה בכך שהוא לא מפסיק התנהגויות שמפריעות לכם – נסו להקטין את התגובות שלכם ותייצרו תוצאות טבעיות במקומן.
מעבר לכל זה, ילדים שמשתפים פעולה עם הוריהם בחיי היומיום בבית הם ילדים שיש להם יחסים טובים עם ההורים. הילדים האלה מאמינים שההורים שלהם בצד שלהם ולא נגדם. תוכלו לייצר תחושה כזו גם אצלכם בבית אם תצליחו לגרום לילדים שלכם תחושה שהם מעניינים אתכם. גייסו סקרנות ונסו להכיר את מי שהם עוקבים אחריו ברשתות החברתיות. נסו להכיר את המוזיקה שהם אוהבים, את הדמות הראשית במשחק שהם משחקים. תביעו התעניינות כנה בעולמם. בנוסף, הביטו עליהם במבט מתפעל. החמיאו להם על הדברים הטובים שאתם רואים בהם. שבחו אותם על מאמץ, על הפגנת טוב לב, על חוש ההומור שלהם. תנו להם להרגיש שאתם רואים את החלקים הטובים בהם ולא דווקא את הפחות מוצלחים.
אם הילד שלכם לא משתף איתכם פעולה במשהו אקטיבי שאתם רוצים שיעשה (יפנה את המדיח, ירד עם הכלב, יאסוף את הצעצועים, ילך להתקלח) גם כאן לא יועילו נאומים, הסברים, שיחות או עונשים. אם נהגתם עד היום להסביר להם שוב ושוב את הבקשה, להתלונן כשהם לא שיתפו פעולה או לכעוס ולהעניש אותם – הפסיקו את כל זה. אין בזה טעם, זה מקלקל לכם את היחסים איתם וזה רק מגביר את חוסר שיתוף הפעולה בעתיד. במקום זה בואו לראות בסרטון המצורף מה עוד אפשר לעשות:
לקריאה על זמן מסך - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד הורים איך ליהנות מלהיות הורים? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.