* על מיתוסים לגבי בגידות - ראו סרטון בתחתית העמוד.
אמא של ריקי מתה. זה קרה פתאום. סרטן שהתגלה במקרה, כשכבר היה מאוחר מדי. תוך ארבעה חודשים זה נגמר. ריקי נכנסה לאבל עמוק. היא בדיוק חגגה יום הולדת 40 ובבת אחת חשה שהחיים נגמרים לה מהר מדי. היא לא מצאה את עצמה. איבדה עניין בעבודה. הכל נראה לה אפור, כאילו העולם סוגר עליה. כלפי חוץ היא תפקדה כאילו כלום, אבל הרגישה כבויה וזקנה. ופתאום זה קרה. היא מצאה את עצמה נסחפת ברומן סוער עם קולגה מהעבודה שלה. כשאמיר גילה, השבר היה כבד מנשוא. הם יחד כבר 14 שנה ויש להם שלושה ילדים, בני 11, 9 ו-4. אמיר הרגיש מושפל ופגוע עד עמקי נשמתו. ריקי חשה אשמה גדולה, היא תמיד האמינה שלהם זה לא יקרה. בגידה נראתה לה כמו משהו שקורה לאנשים אחרים. אנשים רעים. לא ערכיים כמוה. אבל למרות תחושת האשמה הכבדה, היה לה קשה להתחרט על מה שקרה, כיוון שידעה שמזמן לא הצליחה להרגיש כל כך בחיים, כמו שהרגישה בתוך הרומן האסור. כשהעמקנו לחקור יחד בקליניקה מה בדיוק קרה לה שם, גילינו שריקי התאהבה בעצמה בתוך הסיטואציה הזו. הקולגה היה פחות רלוונטי. זה במקרה היה הוא, ברגע הלא נכון, במקום הלא נכון. אבל היא כל כך אהבה את עצמה שם – בסיפור הרומן היא נראתה לעצמה צעירה, יפה, נחשקת, שובבה, מלאת שמחת חיים, כיפית. לעומת זאת בבית, כשהיא טובעת בכביסות ובשלושה ילדים היא מביטה בראי ורואה אישה זקנה שחייה כבר מאחוריה.
ההבנה הזו אינה מצדיקה בגידה רגשית. היינו רוצים שריקי תבין, עוד לפני שקרה האסון הזה, שהיא באבל עמוק והיא זקוקה לעזרה. היינו רוצים שריקי תוכל לזהות מראש שהיא מרגישה זקנה. שתדע להגיד לעצמה במילים מה באמת קורה לה ולעצור את הסחף, לפני שמצאה את עצמה פועלת כל כך בניגוד לערכים שלה עצמה. אבל זה לא קרה.
אנשים רבים מוצאים את עצמם בסיטואציות איומות כאלה. במיוחד אחרי שהחיים מזמנים 'מכות' קשות כמו אובדן פתאומי של הורה או אדם קרוב אחר.
האם בגידה רגשית היא תופעה שולית?
בגידה רגשית בזוגיות היא תופעה שכיחה. ולמרות שמקובל לחשוב שיש הבדל מגדרי, נראה שזו תופעה שכיחה בקרב גברים ונשים באותה המידה. לא מדובר בסוטים (שמעצם הגדרתם הם המיעוט, היוצא מן הכלל, הסוטה מן הנורמה), גם לא מדובר בעשבים שוטים או באנשים עם הפרעת אישיות או עם קשיים בצרכי היקשרות. נסו לבדוק בינכם לבין עצמכם, האם אתם מכירים באופן אישי אדם שהוא קודקוד במשולש שכזה, של בגידה רגשית? האם הייתם בעצמכם קודקוד של משולש כזה? או ההורים? או האחים? או החברה הקרובה שלכם? רוב האנשים מכירים מחייהם האישיים סיפורים של בגידה רגשית. מדובר בתופעה עצובה ושכיחה מאד. לכן, אל לנו כחברה להתייחס לכך בביטול או בקלות ראש. מדובר בתופעה חברתית רחבה שכדאי שנעז לדבר עליה ולחפש דרכים להתמודד איתה.
ההתלבטות אם לפרק את הבית אחרי בגידה רגשית
זוגות רבים מתמודדים עם בגידה רגשית ובוחרים לא לפרק את הבית. החברה שלנו מגלה צביעות ביחס לעובדה הזו. אנשים נוטים למהר ולזלזל באנשים שבוחרים להישאר בזוגיות ולנסות לתקן. גברים במיוחד זוכים ליחס משפיל אם הם בוחרים לנסות לתקן את הבית. למרות שהמחיר של פירוק צפוי להיות גבוה עבורם ולמרות שהוכח שוב ושוב שניתן לתקן זוגיות, גם לאחר משבר נורא שכזה. היחס הקשה של החברה כלפי מי שבוחרים להישאר גורם לתחושות של בושה ומוסיף כאב לאנשים שגם ככה עוברים תקופה איומה בחייהם.
הרבה זוגות שבוחרים לא לפרק את הבית למרות הבגידה, חווים פרץ של תשוקה מחודשת ביניהם. זו תופעה כל כך שכיחה ובכל זאת אנשים מופתעים ממנה ופעמים רבות מתביישים בה.
הטיפול הזוגי יכול לעבוד רק אם המטפל לא יהיה מוסרני, צדקני, שיפוטי ומחפש אשמים. ההסתכלות של 'אשם וקורבן' לא מאפשרת ריפוי והחלמה. נכון, הנבגד זקוק להרבה חמלה כרגע. הוא זקוק לעזרה, לתמיכה, להכלה עד שהכאב ישכך. הבוגד יהיה חייב לעזור לנבגד, לעטוף אותו בהכלה ולשמור עליו מכל משמר. אבל גם הבוגד זקוק לעזרה ולהתבוננות המכילה שלנו, המטפלים. כדי להצליח לרפא את הפצע הנורא ולתקן את הקשר, נהיה חייבים לצאת מ"בית המשפט" ולאפשר שיח שיש בו סקרנות אמיתית ותמימה – מה כל אחד מבני הזוג זקוק לו, כרגע, כדי לנשום, וכן סקרנות אמיתית ותמימה למה שקרה להם, לבני הזוג, שהוביל אותם למקום הזה.
מה מוביל לבגידה רגשית?
מישל שיינקמן, מטפלת זוגית ומשפחתית, מספרת במאמר שכתבה ב-2005 בנושא בגידות, על סבסטיאן, מוזיקאי בן חמישים ושבע, שאשתו, מרתה, חלתה בפרקינסון, התדרדרה במהירות ואושפזה במוסד סיעודי. סבסטיאן אוהב אותה מאד ומטפל בה יומיום במסירות רבה. הוא מתחלף במשמרות עם אחות מקצועית. המצב נמשך כבר שנים. סבסטיאן מכיר במוסד את לואיזה, מתאהב בה והם מנהלים רומן. סבסטיאן אוהב את מרתה, לא רוצה לעזוב אותה ולא רוצה לצער אותה. הוא מחליט שלא לספר לה על הרומן וממשיך לסעוד אותה עד יומה האחרון (המאמר המלא מצורף למטה).
אבל אנחנו פוגשים מצבים של בגידה רגשית גם בין בני זוג שאינם כלואים במצבי קצה שכאלה. מחקרים מראים שאנשים מגיעים לבגוד בגידה רגשית אחרי שחוו בדידות בתוך הקשר, חסכים במגע או אובדן המבט המתפעל שזכו לו בעבר ('לא צוחקים יותר מהבדיחות שלי', 'לא מביטים עליי בהערכה'). יש אנשים שנסחפים לרומן מחוץ לנישואין גם כחלק ממשבר גיל – מאבק של האדם עם עצמו ועם הזקנה המתקרבת. או כאקט של אוטונומיה או נקמה. הרבה פעמים אנשים מגיעים לזה, כמו ריקי שלנו, אחרי מפגש קרוב עם המוות, אובדן של אדם אהוב. יש שמגיעים למצבים של בגידה רגשית מתוך שעמום או סקרנות לחוות מין עם בן המגדר האחר מזה שיש להם בבית. ויש עוד סיבות רבות ומגוונות. כמובן שאת כולן יכולנו לבטל בטענה שאפשר היה לדבר על הדברים מראש, ולפתור אותם בטיפול אישי או זוגי. זה כמובן נכון. אבל, לצערנו, רוב האנשים לא מודעים לכך כשזה מתחיל ומבינים מה באמת קורה להם רק כשהם כבר עמוק בתוך הסיפור. זה עצוב וכואב, אבל זו האמת. ומדובר באנשים טובים, ערכיים ונורמטיביים. רובם המוחלט היו נאמנים שנים ארוכות לפני כן (לפעמים עשרות שנים). רובם המוחלט מחזיק בסט ערכים שסותר מאד את המעשה שהם עצמם עשו. זו האמת וכדאי שנעז להודות בה. זה כואב. זה נורא. והמחיר הוא נורא. רוב האנשים הבוגדים סובלים מרגשות אשמה שעלולים לבוא לידי ביטוי בסופו של דבר במחלות, בהפרעות שינה ובשאר סממנים של סטרס כרוני. רבים מהם מתגלים בסופו של דבר, כשהגוף שלהם מתחיל 'לסרב לבוא איתם' ואז הם 'שוכחים' את המחשב או הסלולרי פתוח עם ההתכתבות האחרונה...
החזרת האמון לאחר בגידה רגשית
אמון זה דבר שאפשר לשקם, גם אחרי השבר הנורא הכרוך בבגידה רגשית. הדרך לשקם אותו היא להחליט שאנחנו נותנים תקוה לתהליך השיקום וזמן. בזמן הזה כדאי ללכת לטיפול זוגי ולהניח בצד את נושא האמון. אמון הוא מושג חמקמק. הוא מתקשה לחזור כשמדברים עליו ומאירים עליו. הוא חוזר בשקט, כמו מהדלת האחורית, כשמכירים בכך שכרגע הוא חסר ועסוקים בינתיים בלאהוב, כשעסוקים בלבנות מחדש את הגשר בין בני הזוג ולתקן את הבית. יום אחד, כשיביטו לאחור, פתאום יחושו בהקלה שהאמון כבר כאן. מתי נכנס ואיך הגיע? כשלגמרי לא הרגשנו. בתהליך התיקון, ננקוט באמצעים שיאפשרו לאמון לחזור. אבל השיח לגביו חייב להתמתן.
בגידה רגשית זה עניין של גיאוגרפיה
כששואלים אנשים מה נחשב בעיניהם בגידה רגשית, התשובות משתנות בהתאם לגיאוגרפיה. מסתבר שזה תלוי תרבות. יש מקומות שבהם אקט מיני מחוץ לנישואין מתקבל יותר בסלחנות (במיוחד אם הבוגד הוא גבר) ויש תרבויות שבהן מקדשים את ערך הכנות ואמירת האמת ושם הפגיעה הגדולה היא השקר וההסתרה שנלווים לאקט המיני עצמו. יש אנשים שמחשיבים כבגידה רק מפגש פיזי שכולל מיניות. עבור אחרים גם התכתבות שיש בה גוון רומנטי או מיני נחשבת כבגידה. ומה תגידו על פגישה בבית קפה? או על פנטזיות על אדם אחר?
בספרה 'סיפור מהצד', המטפלת הזוגית אסתר פרל פורשת בפנינו מנעד רחב של מצבים בהם זוגות נקלעים לסיטואציות של בגידה רגשית. נראה שהמציאות מורכבת הרבה יותר ממה שמקובל להראות לנו בסרטים. קל לנו יותר להבין (ולפעמים אפילו לסלוח) כשהתופעה של בגידה רגשית קורית לאנשים שרע להם בבית. אבל איך נסביר את השכיחות הגבוהה של מצבי בגידה רגשית אצל אנשים מאושרים? אנשים שאוהבים את בני הזוג שלהם בבית והם חברים טובים ובכל זאת, מצאו את עצמם נסחפים ברומן? אסתר פרל מביאה בספרה דוגמאות רבות לזוגות שאצלם בגידה רגשית קרתה כחלק ממסע לגילוי עצמי, צמיחה, התפתחות. אם תעזו בקליניקה להקשיב לבוגדים באמת, תמצאו את עצמכם שומעים שוב ושוב גם ש'אני לא זוכרת מתי הרגשתי כל כך בחיים' וגם ש'אני אוהבת את בן הזוג שלי שבבית. הוא החבר הכי טוב שלי ולא יכולה לחשוב על חיי בלעדיו' (וזה כמובן לא מגדרי, גם כשהגבר בוגד נשמעים אותם משפטים בדיוק).
המציאות היא מורכבת. יש זוגות שצולחים את השבר הנורא ומצליחים לבנות לעצמם זוגיות חדשה, עם הפרטנרים שבבית, גם אחרי בגידה רגשית. הם בונים זוגיות מוצלחת יותר, בוגרת יותר. זה דורש אומץ. להעז לבוא סקרנים וצנועים, ולהסכים להקשיב ולגלות יחד – מה אנחנו צריכים כדי להצליח במסע המשותף הזה.
לקריאה על הבלבול בין קנאה לאלימות - היכנסו לכאן.