רגרסיה בזמן מלחמה

'הוא כבר שנים גמול ופתאום הוא עושה פיפי בלילה' מספרת לי אמא של עמית, בן ה-8. ההורים של ליה, בת ה-4 מספרים לי שהיא מתעקשת לישון רק איתם בלילה. 'הוא נצמד למוצץ שלו ולשמיכי', מספרים לי המון הורים על ילדיהם בימים האלה, מאז שפרצה המלחמה.

בימים של מלחמה המון ילדים חוזרים להתנהגויות שנגמלו מהן כבר בעבר. אנחנו קוראים לזה 'רגרסיה'. זו תופעה מוכרת גם בתקופות לחץ אחרות, כמו בעקבות מעבר דירה, גירושין של ההורים, מעבר לגן חדש, כניסה לכיתה א', רילוקיישן או חזרה לישראל אחרי כמה שנים בחו"ל, ועוד ועוד מצבים שבהם יש מעבר מהשגרה המוכרת אל שגרה חדשה ולא מוכרת.

החתולה שלי מדגימה רגרסיה - נצמדה לשמיכי

בימים האלה, בנוסף על שיבוש השגרה המוכרת, שזו תופעה מלחיצה כשלעצמה, יש גם בהרבה בתים ילדים מבוהלים, לאחר שנחשפו לסרטונים, תמונות או סיפורי זוועה ממה שקרה כאן ב-7 באוקטובר. ואני לא מדברת כרגע על הילדים שהיו בעצמם בסכנת חיים או שנכחו באירועי הזוועה בהם נפגע ביתם או משפחתם. הילדים הללו עברו טראומה ישירה והם זקוקים לטיפול. אבל ברוב הבתים בישראל ילדים לא נחשפו לטראומה באופן ישיר, אלא חווים טראומה משנית, כשנחשפים לסיפורים או לתמונות וסרטונים או נבהלים ומתמלאים חרדות בעקבות האזעקות. במקרים כאלה הרגרסיה היא טבעית ומובנת (לקריאה על היצמדות של ילדים למסכים – היכנסו לכאן).

האמת היא שגם רבים מאיתנו, המבוגרים, מדגימים בימים האלה התנהגויות של רגרסיה. אנשים שנגמלו מעישון חזרו פתאום לעשן, אנשים שהחזיקו מעמד בדיאטות קפדניות מצאו את עצמם מתפתים וחוזרים להזניח את התזונה הבריאה שנצמדו אליה עד ה-7 באוקטובר. הרבה אנשים הפסיקו לעשות ספורט שהקפידו עליו מאוד לפני המלחמה ועוד התנהגויות אחרות שאנשים מאמצים כרגע, בגלל הלחץ הבלתי נסבל שכולנו חווים.

רגרסיה זו תופעה מוכרת וטבעית וחשוב שנאפשר אותה. אל תמהרו להפציר בילדים להיפרד שוב מהמוצץ או מהשמיכי. אם זה עוזר להם כרגע להירגע – זה דבר טוב. אנחנו רוצים לעזור להם להירגע. אני מקווה שאתם גם מצליחים לסלוח לעצמכם אם שברתם את הדיאטה או ויתרתם לעצמכם מעט יותר במטלות הבית או במטלות אחרות שהיה עליכם לעשות. תנו לעצמכם ולילדים זמן להחלמה. לאט לאט נחזור לשגרה.

חשוב שלא ניבהל מהחרדה עצמה. חרדה נתפסת כמשהו נורא מבהיל. הרבה פעמים היא באמת גורמת לנו לקשיי נשימה, הזעה, דופק מהיר או מחשבות טורדניות מפחידות. אבל מה שמשתק אותנו בסופו של דבר זה הפחד שלנו שמא נחווה שוב חרדה, או הפחד שלנו שמא השתגענו, או הפחד שלנו מפני המחשבות הרעות שעלולות לחזור. גם אם זה קורה לכם עצמכם וגם אם זה קורה לילדים שלכם – מדובר בחרדה. זה לא נעים, אבל לא מתים מזה. וחשוב שנהיה אמיצים וננסה לזכור שזה חולף. גם קשיי הנשימה, גם ההזעה וגם המחשבות הרעות. זה לא מי שאנחנו, זאת חרדה שיש לנו (או לילדים שלנו) והיא תחלוף (לקריאה נוספת על חרדות של ילדים – היכנסו לכאן).

אם אתם מרגישים שחוויתם רגרסיה - נסו לבדוק עם עצמכם בימים הקרובים האם אתם מסוגלים לקחת את עצמכם צעד אחד קטן בכיוון התיקון (אם זה בחזרה לספורט או לדיאטה החשובה ואם זה במטלות הבית או בענייני העבודה). אל תצפו מעצמכם לזנק ולהיות שוב בכושר שהייתם בו לפני המלחמה, אבל אם תצליחו לעשות צעד אחד קטן בכיוון – תגלו שאתם מתמלאים גאווה וזה ייתן לכם כוחות להמשך התהליך.

כך גם עם הילדים -תוכלו לעודד אותם בהדרגה לחזור להירדם לבד, למשל. אולי תוכלו לשבת לצד מיטתם בלילות הראשונים? (לא בתוך מיטתם, אבל על כיסא לצידם) גם אם זה משהו שלא עשיתם כבר שנים, אם אתם מבינים שזה יוכל לעזור לילד שלכם להרפות מהחרדה וללכת לישון – זה כדאי.

בכל מקרה לאט לאט. הרגרסיה עצמה (כמו החרדה עצמה) היא לא מסוכנת. אל תעשו מזה עניין גדול מדי, אם אפשר – נסו להיראות כאילו לא שמתם לב או להגיב באופן ענייני בלבד. והשקיעו מאמץ בדברים המרגיעים – יצירת סדר יום שגרתי ככל האפשר, זמן שלכם נעים עם כל ילד, הסחות דעת מצחיקות, ככל יכולתכם לייצר עבור הילדים שלכם (וגם עבור עצמכם) בועה שהיא גן עדן בתוך הטירוף שעובר עלינו.

נסו את זה בבית.

לקריאה על בטחון עצמי של ילדים - היכנסו לכאן.

גם אתם חולמים ללוות הורים? בואו ללימודי ייעוץ משפחתי והגשימו את החלום - היכנסו לכאן.