כל ההורים מכירים את זה. 'אמא הוא לקח לי', 'אבא, תגיד לה!' ומיד לאחר מכן קולות של בכי. הורים רבים מדווחים שהתופעה הזו קורית בתדירות יומיומית ממש. הורים שמנסים להתערב ולהבין מי עשה מה למי, מגלים הרבה פעמים שקשה לדעת ושאף אחד מהילדים לא יוצא שמח בסופו של דבר. ילדים רבים מתלוננים באזני הוריהם שהם חשים מקופחים ומופלים לרעה. 'תמיד את לטובתו' הם ימררו בבכי גם אם רק אתמול הענשת את אחיו. בסופו של דבר כולם בוכים ומתוסכלים. גם הילדים וגם ההורים. האם אפשר אחרת? כן! בואו נלמד איך.
שני סוגי ריבים בין אחים
יש שני סוגי ריבים בין אחים. הסוג הראשון – הוא מה שאני קוראת לו 'ריבים על טריטוריה'. זה הקטע שבו הילדים רבים על 'למה לקחת לי? זה שלי!' או 'אל תחצה את הקו הזה'. אלה ריבים מהסוג הטוב. ריבים שמכינים אותם לחיים. כמו גורים של נמרים. הם מתאמנים על האחים שלהם, כי אחר כך יצטרכו את הכישורים האלה – כדי להתמודד עם ילדים בכיתה ובהפסקה...
אבל זה האחוז הקטן של הריבים בין האחים.
רוב הריבים בין אחים הם ריבים 'בשבילנו'.
ריבים שבדרך כלל לא קורים כשאנחנו לא שם (אלא אם אפשר לצלצל אלינו ואז זה בעצם כאילו אנחנו כן שם).
איך מזהים ריבים בין אחים מהסוג הזה? אלה ריבים שאם ננסה להתעלם מהם – הם יגיעו אלינו. מכירים את זה? הילד מגיע למטבח או לסלון ובוכה לנו 'אמא, הוא לקח לי', 'הוא הרס לי', 'הוא עשה לי',
אלה הריבים בין האחים שהיינו רוצים שייעלמו.
חשוב שנבין שבכל פעם שאנחנו מתערבים בריבים בין האחים – אנחנו מבלי משים מעבירים להם מסר מקטין שאומר 'אנחנו לא סומכים עליכם שתדעו להסתדר בעצמכם ולכן באים ומתערבים'.
אז מה עושים עם ריבים בין אחים?
מכירים את הביטוי 'כשאין קהל – אין הצגה'?
אם אנחנו מבינים שהריבים האלה הם בשבילנו – הם יקרו הרבה פחות אם לא נהיה שם.
כמובן שאנחנו לא יכולים ממש לא להיות שם, אנחנו לא מתעלמים מילדים, אבל אנחנו יכולים להקטין מאד את התגובה שלנו.
רוב ההורים מגיבים בעוצמה רגשית גבוהה כשהילדים רבים, כי זה מכעיס ומעצבן ומבהיל והרבה הורים חושבים לעצמם ברגעי הריב מחשבות כמו: 'איזה מפלצות אני מגדלת?' 'איך הם יסתדרו בחיים אם הם כל כך לא ממושמעים?' או 'איזה אבא נוראי אני', מחשבות שגורמות לנו להגיב רגשית מאד חזק.
הילדים מרגישים את זה. הם מקבלים כאן המון התייחסות. אמנם שלילית – אבל מבחינה פסיכולוגית זה לא משנה. זו התייחסות. הילדים שלנו זקוקים להתייחסות שלנו. והרבה יותר קל להפעיל אותנו רגשית ולהוציא מאיתנו התייחסות כשעושים משהו מעצבן מאשר כשיושבים בשקט ומתנהגים כמו ילדים טובים. זה כמובן לא מודע. אלה צרכים פסיכולוגים לא מודעים.
אז אם אנחנו רוצים להעלים ריבים בין אחים - עלינו להקטין את ההתייחסות שלנו לריבים הללו. שזה אומר שכשמתחיל ריב – ננסה להיות עסוקים במשהו אחר. כמובן שאז הריב יגיע אלינו. אחד הילדים יבוא ויתלונן ש'הוא הרביץ לי' או 'היא לקחה לי' ו'אמא, תגידי לה'. בשלב הזה – נוכל להציע לילד שבא להתלונן אמפתיה, חיבוק והכלה, אבל לא נסכים ללכת לפתור את הסכסוך בינו לבין אחיו או אחותו. נוכל לומר לו משהו כמו 'זה נשמע באמת מאד לא נעים, אם אתה רוצה אתה יכול לעמוד פה לידי ולעזור לי להכין סלט' או שנציע חיבוק ונאמר 'אני סומכת עליך שתמצא את הדרך להסתדר עם אחותך'.
האם כך נמנע לחלוטין ריבים בין אחים?
בימים הראשונים הילדים ינסו להגביר את עוצמת הריבים כדי לגרום לנו בכל זאת לבוא ולהתערב, אבל אם נתמיד בעקביות להיות אמפתיים וחמים אך לא מתערבים בריבים עצמם – נצליח לבסוף להעביר לילדים את המסר החינוכי החזק והמעצים. מסר שאומר שאנחנו סומכים עליהם שידעו להסתדר ביניהם. כי מי אם לא הם? כאלה חכמים, יצירתיים וטובי לב? כך אנחנו גם בונים אצל הילדים שלנו דימוי עצמי גבוה וגם יהיו הרבה פחות ריבים בין האחים בבית - כי 'כשאין קהל - אין הצגה'. ואז נשאר רק עם אותו אחוז קטן של 'ריבים על טריטוריה', שהם ריבים בריאים שמכינים את הילדים לחיים.
נסו את זה בבית.
לקריאה על בטחון עצמי בילדים - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות יועצים משפחתיים? ללמד הורים איך להשיג את שיתוף הפעולה של הילדים ואיך ליהנות מלהיות הורים? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.