"לפעמים אני ממש מפחדת ממנו" היא אומרת כמעט בלחישה. "זה מביך להגיד, אני יודעת שזה לא הגיוני כי הוא קטן ואני הגדולה ובכל זאת ממש קשה לי להרגיש חזקה מולו"
המון הורים מפחדים מהילדים שלהם. זה משהו שמעט מדי מדברים עליו, ולכן רוב ההורים מלאים ברגשות אשמה ובושה על כך שהם מרגישים ככה. אבל מסתבר שזו חוויה אנושית מאוד שכיחה בהורות המודרנית.
בעבר, משימת ההורות הייתה אחרת לגמרי. ההורות הייתה סמכותנית. הורים נתנו הוראות והילדים היו ממושמעים. לא הייתה דמוקרטיה בבית. מה שאבא ואמא אמרו זה מה שקרה. ואם לא – היו עונשים קשים. חיי היומיום לא התנהלו סביב הילדים כמו היום. בסלון של משפחה ממוצעת בישראל של לפני חמישים שנה הייתה טלוויזיה אחת וראו בה את מה שאבא ואמא רוצים לראות. אם הושמעה מוזיקה ברקע – אלה היו התקליטים שההורים אוהבים. היו לילדים ספרים וצעצועים, אבל הרבה פחות ממה שמקובל בימנו וזה גם לא היה מרכז הבית. היום הילדים הם לגמרי במרכז. הכל סובב סביבם. הילדים של היום מעזים לומר להורים "לא בא לי" ולומר מה דעתם על כל דבר שקורה בבית.
יש הרבה דברים נהדרים בתהליך הזה שקורה למשפחות בישראל. כשהילדים במרכז יש הרבה יותר שמחה, שובבות ומשחקיות בבית. הורים חווים מעין ילדות שנייה, כשהילדים שלהם גורמים להם לזחול על השטיח, לחקות חיות, לקפוץ איתם בג'מבורי או בגן השעשועים. אבל בהרבה בתים המטוטלת זזה יותר מדי בכיוון הזה וההורים מרגישים שאין להם מקום בכלל בבית. אין שום רגע ביום שבו מותר להם להקשיב למוזיקה שהם אוהבים או לקחת פסק זמן לעצמם. ובהרבה בתים ההורים מפחדים מהילדים.
הילדים לומדים מתוך החוויה של החיים שלהם ולא מתוך הסברים. כשבשגרת היומיום שלהם הם אלה שנותנים את הטון בבית, הם אלה שקובעים איזו מוזיקה תושמע, במה נשחק ועל מה נדבר – כשזה המצב לאורך זמן הילדים לומדים שהם במרכז העולם. ואם אני במרכז העולם אני יכול להרשות לעצמי להתנהג כמו רודן.
בעבר, הורים היו מענישים את הילדים בעונשים משפילים ואפילו אלימים והייתה יראה גדולה. אנחנו לא רוצים להתנהג בכוחנות או באלימות. אבל כעת הורים נשארים חסרי אונים מול הילדים שלהם. עונשים כבר לא עוזרים בימנו. אני מאוד נגד עונשים כי הם רק מקלקלים את היחסים בין ההורים לילדים ולא גורמים לילדים להימנע בעתיד מאותו מעשה עצמו שעשו כעת (לקריאה נוספת על עונשים -היכנסו לכאן). אז מה כן? הורים רבים חשים אבודים ומפוחדים.
הרבה הורים טועים לחשוב שהילדים שבירים ופגיעים הרבה יותר ממה שהם באמת. הורים מנסים ככל יכולתם למנוע מהילדים שלהם לבכות או לחוש תסכול. אמא אחת סיפרה לי בקליניקה שהיא כל כך מפחדת מהאפשרות שהבן שלה יבכה כיוון שקראה מחקרים על תינוקות בבתי יתומים שהפסיקו לבכות כי למדו שאף אחד לא ניגש אליהם במילא. אמא אחרת סיפרה לי שהיא מזנקת אל התינוק שלה בכל פעם שהוא בוכה כיוון שקראה על תיאוריית ההיקשרות והיא מפחדת שהילד שלה יגדל עם דפוסי היקשרות לא בטוחה אם היא לא תיגש אליו מיד בכל פעם שהוא קורא לה.
זה נכון שתינוק שילמד מחוויית חייו שלא ניגשים אליו אף פעם כשהוא בוכה – יפסיק בסופו של דבר לבכות וגם ייפתח היקשרות לא בטוחה. אבל מדובר במצב קיצוני של הזנחה. תינוקות שחיים בבית הוריהם בישראל של היום רחוקים כל כך מההבנה הזו. הם יודעים שאמא ואבא יבואו. ואני אכן ממליצה לגשת אליהם כשהם בוכים, זו דרכם לקרוא לנו. אבל לא כדאי להגזים. מידה מסוימת של תחושת תסכול היא חיונית, כדי שהילדים יוכלו לגלות שיש להם תעצומות נפש להתמודדות, למשל עם שעמום. אם נשהה לרגע את ההגעה שלנו אליהם, הם יגלו שיש להם דמיון עשיר שהם יכולים להשתמש בו ברגעי שעמום והוא יכול לגרום להם הנאה. אם אנחנו כל הזמן איתם אין להם רגע לגלות את הגילוי המרגש הזה.
מעבר לזה, אין לנו באמת אפשרות למנוע מהילדים לחוש תסכול בחיים האלה, כי גם אם ניגש אליהם בכל פעם שהם בוכים, עדיין יש מחויבויות בחיים שלהם, כמו הליכה לגן, שעת שינה, צורך במקלחת ועוד. הילדים יחושו תסכול וחשוב שנעזור להם להצליח להתמודד גם עם הרגש הזה. חשוב שההורים לא יפחדו מרגעים כאלה, שידעו שקורה כאן משהו טוב, הילד שלהם לומד שיש מחויבויות בחיים ולומד לגייס מתוך עצמו את כוחות ההתמודדות שלו עם התסכול. הילד גם לומד שאבא ואמא הם שקובעים כאן אצלנו בבית.
הורים שנכנעים לתחושת הפחד מהילדים מאפשרים לילדים לנהל את הבית ומוותרים על עמדת מי שקובע. הילד נראה כאילו הוא מרוצה מהמצב, אבל בטווח הארוך זה מצב מאוד מבהיל עבורו. באופן לא מודע הוא חושב בליבו: אם אני, הקטן, מצליח לסובב את אבא ואמא על האצבע הקטנה – מי בעצם שומר עלי?
גבולות מקנים לילדים בטחון ושלווה. תחושה שיש כאן מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו. זו הסיבה שעלינו, ההורים, להתגבר על הפחד ולהעז להיות ברורים ועקביים בניהול הבית. אין זה אומר שדרוש כעס או כוחנות, אפשר להחזיק גבולות ברכות (לקריאה נוספת על גבולות לילדים – היכנסו לכאן) אבל חשוב להיות אמיצים ולהתגבר על תחושת הפחד.
אז איך עושים את זה? איך מתגברים על הפחד?
הדבר הראשון שיכול לעזור להורים שמפחדים מהילדים ומפחדים מפני תסכול של הילדים הוא לזכור שהילדים זקוקים להרגשת תסכול מדי פעם. כמו שאמרנו, זה חיוני להתפתחות שלהם. זה לטובתם. הם צריכים להרגיש, בגופם ממש, שיש כאן מבוגר אחראי שיכול לשמור עליהם בעולם המפחיד הזה. הם צריכים לדעת, בכל נימי נפשם, שהם, הקטנטנים, לא מנהלים את הבית הזה. שהם חיים במקום מוגן ושמור היטב, על ידי אנשים גדולים וחזקים, שהם אבא ואמא. מודעות של ההורים לחשיבות הדבר יכולה לעזור להתגבר על הפחד.
הדבר השני שיכול לעזור הוא ההכרה בכך שיש לנו כלים מעולים להתמודדות עם תסכול של הילדים שצפוי להגיע. כשהילדים בוכים נוכל להציע נחמה בחיבוק, במילה טובה או בהסחת דעת. כשהילדים צועקים, מקללים או מרביצים, נוכל לעזור להם להירגע על ידי שנשמור על קור הרוח שלנו, נתרחק מהמקום או נייצר תוצאה שמותאמת למה שקרה ולא נחווית כעונש (לקריאה נוספת על מה לעשות כשהילדים לא משתפים פעולה – היכנסו לכאן).
כל האמור לעיל נכון גם כשהילדים כבר בגיל ההתבגרות. ילדים בגיל ההתבגרות לפעמים מתפרצים, כועסים, טורקים דלתות ואומרים מילים איומות להורים. גם כאן חשוב שההורים יהיו אמיצים, יתגברו על הפחד ויצליחו לזכור שגם אם זה לא נראה ככה, הילדים הם עדיין ילדים ועדיין זקוקים למבוגר אחראי שידאג להם, ישמור עליהם ויאהב אותם (לקריאה נוספת על איך לייצר קשר קרוב עם המתבגרים – היכנסו לכאן).
הדבר השלישי שנוכל לעשות כדי להתגבר על הפחד הוא ללכת לקבל ייעוץ מקצועי. בהדרכת ההורים תלמדו איך להגיב בסיטואציות שונות ותרכשו בטחון בתגובות שלכם מול הילדים.
אם קשה לכם – נסו להזכיר לעצמכם שלפעמים להיות הורים טובים זה אומר לעשות עכשיו בדיוק הפוך ממה שהילד שלי רוצה. ואם הוא מביע תסכול – קחו נשימה עמוקה ותזכירו לעצמכם שהוא לומד, בזכותכם, שיש לו תעצומות נפש להתמודד גם עם תסכול וגם שאתם כאן, ותוכלו להציע לו כעת נחמה (מבלי לוותר על הגבול שכבר הצבתם) למשל בחיבוק, במילה טובה או בהסחת דעת.
נסו את זה בבית.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד איך להחזיר את השמחה הביתה? בואו להגשים את החלום:
לפרטים על לימודי ייעוץ משפחתי (לימודי הדרכת הורים) - היכנסו לכאן.
לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי - היכנסו לכאן .