'אני מותש' עומרי אומר לה 'אין לי רגע לעצמי, אני לא מספיק לעשות ספורט, אני לא מגיע לפגוש חברים, אני במרוץ בלתי נגמר, אני לא יכול יותר ככה'. 'איך אתה יכול להגיד לי דבר כזה?' נעמה כועסת, 'אתה הרי יודע שאני כבר לא ישנה חמישה חודשים'. יש להם תינוקת קטנטנה ולשניהם באמת מאוד קשה. הם מגיעים לפגישה בקליניקה אחרי ריב נורא. מה גרם לה כל כך לכעוס?
כשהיא שמעה אותו אומר שהוא מותש, היא שמעה כאילו הוא אומר לה שהיא אשמה בזה. היא שמעה כאילו הוא אומר לה שהיא צריכה מעכשיו לקחת על עצמה יותר. היא שמעה כאילו הוא אומר לה שחלוקת התפקידים בבית שלהם לא הוגנת כלפיו. אבל האם באמת הוא אמר לה משהו מכל זה?
עומרי שיתף אותה בכך שהוא מותש. הוא באמת לא עושה ספורט כמו שאהב לעשות ולא נפגש עם חברים כבר כמה חודשים. הוא באמת מותש. האם אתם מצליחים לשמוע שהדברים שלו הם לא בהכרח האשמה כלפיה? היא לא אשמה בזה. המציאות האובייקטיבית שלהם קשוחה כרגע. היא באמת לא ישנה כמעט בכלל. זה לא בגללה. אבל זה עדיין נכון שהוא מותש. והוא רוצה לשתף אותה בזה, כמו שמשתפים חברה.
האם אתם יכולים לראות שכשלאחד מבני הזוג כואב או קשה זה לא בהכרח מיד אומר שהשני אשם בזה? כל כך הרבה משפחות מתמודדות עם מציאות אובייקטיבית קשה בזמן האחרון. מילואים, שכול, חרדות קיומיות, חרדות כלכליות ועוד ועוד אתגרים עצומים. האמת היא שגם בימים של שגרה יתכן שבני הזוג שלכם ירגישו קושי, כאב, צער או חשש וזה לא יהיה באשמתכם. האם הם יוכלו להביע בפניכם את הקושי שלהם בלי שתרגישו מואשמים? האם הם יוכלו לשתף אתכם, להניח ראש על הכתף שלכם, לבכות קצת יחד או להביע צער בשקט? האם זה אפשרי אצלכם? או שכל שיחה שיש בה הבעת קושי חייבת תמיד להוביל להבנה מי האשם ולקבלת החלטות מעשיות לתיקון המצב?
בהרבה מאוד סרטים וסיפורים יש רע וטוב. יש נבל שהוא מושחת, כוחני, תוקפן ולא מוסרי ויש גיבור שהוא טוב, שוחר שלום ומוסרי. העולם בסיפורים האלה מאוד פשוט. הכל בינארי. טוב או רע. אבל המציאות הרבה יותר מורכבת מזה. אנשים בעולם האמיתי הם דמויות עגולות. יש להם צדדים טובים וצדדים רעים. לפעמים הם תוקפניים וכוחניים ולפעמים הם יודעים גם להיות רעים. רוב האנשים יכולים למצוא את עצמם בשני צידי המתרס.
וכשצד מסוים חווה סבל זה לא מיד אומר שהצד השני אשם. יש דברים שבהם אדם מסוים סובל והאחר הוא פריבילג (שנחסך ממנו הסבל הזה) ויש דברים אחרים שבהם אותו אדם הוא הפריבילג והאחר הוא הסובל. המציאות היא מורכבת.
כשלאדם מסוים כואב, זה לא מקטין בכלל את הכאב שיש לאדם האחר שלצידו. לצערנו יש מספיק סבל לכולם. בואו נדמיין זוג צעיר שהוא, שוב ושוב נקרא אל הדגל והולך למילואים. לכולנו ברורה ההקרבה שלו. הוא מסכן את חייו. הוא יחווה שם קושי, ייחשף למראות קשים, יתכן שיחווה אובדן ואבל וגם געגועים פשוטים הביתה. זוגתו שבבית לא אשמה בשום דבר מזה. וגם היא בעצמה חווה קושי אדיר. היא צריכה להתמודד עם הילדים שאבא נעלם להם לתקופה ארוכה. היא צריכה להתמודד עם החששות של העורף מפני אזעקות, טילים ומחבלים. היא צריכה להחזיק לבד את הבית והיא צריכה להמשיך לתפקד בעבודה כאילו כלום. גם לה אין רגע פנאי לעצמה והיא גם דואגת לשלומו של בן הזוג ומתגעגעת אליו. הכאב של כל אחד מהם לא מקטין את הכאב של האחר. יש מספיק כאב וקושי לכולם.
בימים של שגרה רוב הזוגות מתקשים יותר להבין את זה. עומרי ונעמה מתמודדים עם אתגרי המציאות המורכבת שלהם, עם חוסר השינה העצום, בגלל התינוקת החדשה ועם הצורך של כל אחד מהם להמשיך לתפקד בעבודה ובבית כאילו כלום לא השתנה. כשנעמה שומעת את עומרי מביע קושי, היא נעלבת, כי היא שומעת כאילו הכאב שהוא מביע מקטין (או מבטל) את הכאב שלה. היא מרגישה מיד צורך לומר 'ומה איתי? לי לא קשה?'.
מכירים את זה? גם לכם יש צורך לדבר על הכאב והקושי שלכם כשהפרטנר שלכם מביע את הקושי שלו? זה הטריגר הכי שכיח לריבים בין בני זוג.
הדרך לשלום בית היא להבין שהכאב של האחר לא מקטין ולא מבטל את הכאב שלי. כעת תורו לשתף בכאב שלו, כי הוא פתח בשיחה וביקש לשתף. בהמשך יוכל להיות תורי ואוכל לדבר על הקושי שלי, שהוא חשוב לא פחות. זה עניין של טיימינג. עכשיו תורו.
כשהוא מדבר על הקושי שלו – נסו להתמקד רק בו. לגייס סקרנות ולהתעניין ברגשות שלו. מה זה מזכיר לו? אילו פחדים מתעוררים בו? מה זה גורם לו לחשוב? תהיו שם רגע בשבילו. אולי הוא זקוק פשוט לחיבוק? אנחנו לא בבית משפט ואנחנו לא עסוקים בחיפוש האשמים. כמעט אף פעם אין באמת מישהו שאשם במצב. זוגות נקלעים למציאות מאתגרת בתום לב, ללא כוונת זדון של אף אחד מהצדדים. יתכן שנוכל ללמוד להתנהל אחרת ולשנות את המציאות שלנו לטובה, אבל כל דבר בזמן שלו. כעת עלינו רק להקשיב. להיות שם עבור הפרטנר שלנו שבא לשתף בכאב שלו.
גם במישורים החברתיים הגדולים אנחנו מתקשים לראות שהמציאות היא מורכבת ושהדמויות בה הן עגולות. אנשים רבים מרגישים, למשל, שאם נכיר בכך שיש עוד עמים שחוו רצח עם (כמו העם הארמני, או העם ברואנדה) זה יקטין או יבטל את זכר השואה. לצערנו, קרו (וקורות) זוועות בעולם. אם לא נכיר בהן – הן עדיין קרו ואם נכיר בהן – זה לא יבטל או יקטין זוועות קודמות. לצערנו, יש מספיק סבל לכולם.
הכרתי פעם מישהי שאבא שלה היה באושוויץ. כשהיא חוותה חרם חברתי בבית הספר היסודי היא לא יכלה לספר על כך בבית. בבית שלה כל קושי שהיא ניסתה להביע מיד הושתק על ידי המסר הקבוע: "את מתלוננת? אבא היה באושוויץ"... אין ספק ששום קושי בבית ספר לא משתווה לאסון הנורא של מחנה ההשמדה. ועדיין, האם לא חשוב שיהיה בבית גם מקום לכאב של הילדה שחווה חרם בבית הספר? למה אנחנו חייבים כל הזמן לדרג את חומרת הכאב?
גם בענייני מגדר - נשים עדיין חוות הדרה, הקטנה והסללה חברתית בעייתית בחברה שלנו היום. אכן יש תחומים רבים בהם גברים הם פריבילגיים ונשים לא. זה מצב בלתי נסבל והמודעות שהולכת ועולה לנושא הזה היא מבורכת. אבל האם אתם מסוגלים לראות שיש תחומים אחרים שבהם הגברים סובלים ממחסור בזכויות? למשל בכך שגברים נשלחים להקריב את עצמם ולמות למעננו וזה נראה לנו טבעי ומחויב המציאות ואנחנו חשים הרבה פחות צער על אובדן חיי גבר מאשר על אובדן חיי אישה (זו הסיבה, אגב, שנראה כותרות בעיתונים שמפרטות כמה נשים היו מתוך ההרוגים בתאונה, בשריפה או באסון טבע. כאילו זה עצוב יותר כשאישה נשרפת או טובעת מאשר כשגבר נשרף או טובע). או למשל בענייני משמורת על הילדים בגיל הרך, בית המשפט בישראל עדיין נותן קדימות אוטומטית לאישה, מבלי לבחון מסוגלות הורית או את טובת הילדים, ובעוד תחומים רבים אחרים. הסבל שחווים גברים, רק בגלל שהם גברים, לא מקטין ולא מבטל את הסבל שחוות נשים, רק בגלל שהן נשים. שתי התופעות הן איומות ודורשות התייחסות שלנו ופעולה נמרצת לשינוי המצב. אך כדי שנוכל לשנות את המצב עלינו להכיר בסבל. בכל סבל. בלי לחשוש שמא זה מבטל את האחר.
החברה המערבית עסוקה היום בתחרות על השאלה 'מי קורבן יותר?' וההסתכלות היא תמיד בינארית. יש צד חזק ויש צד חלש. החזק הוא תמיד האשם והחלש הוא תמיד הקורבן. במקום להבין שיתכן שיש סבל וכאב בכל הצדדים וכולם צריכים לקבל מענה. ההסתכלות הבינארית הזו גורמת למחשבה שעלינו לבחור צד. האם אתם בעד צד א'? או בעד צד ב'? כך זוגות מביטים על עצמם – אם נכיר בכאב שלו אז נבטל את הכאב שלי, במקום להבין ששנינו יכולים להיות כאובים.
וכך גם במישור החברתי הרחב – חייבים לבחור צד. מי החזק (ולכן האשם) ומי החלש (ולכן הקורבן) בסיפור שלנו? וכך אנשים בעולם היום בוחרים להסתכל על ישראל החזקה (כי ישראל באמת יותר חזקה) ולהסיק מזה שהחמאס הם הקורבן. במקום לראות שלמרות שישראל חזקה, החמאס היה התוקפן בסיפור הזה ועשה זוועות בשבעה באוקטובר וישראל היא הצד הנפגע וזקוקה כעת לאמפתיה ולעזרה. הסתכלות בינארית לא מאפשרת לאנשים לראות את זה. ישראל היא החזקה – לכן היא בהכרח הצד הרע בסיפור.
כך ישראל תמיד אשמה.
כך גם האדם הלבן הוא תמיד החזק ולכן תמיד האשם.
כך גם הגבר הוא תמיד החזק ולכן גם תמיד האשם.
אנחנו חייבים להפסיק לשתף פעולה עם חשיבה בינארית. אנחנו חייבים להתעקש לראות שהדמויות הן עגולות. גם החזקים יכולים להיות הסובלים, הנפגעים והזקוקים לעזרה.
וכך גם בין עומרי לנעמה – אף אחד מהם לא אשם. בואו נקשיב לסבל של כל אחד מהם, נעשה לו מקום, נקשיב, נהיה אמפתיים ואחר כך גם נחפש איך אפשר אולי בדרכים יצירתיות להקל על הקושי של עומרי וגם על הקושי של נעמה.
נסו את זה בבית.
לקריאה על הבדלים בין גברים לנשים - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד איך להחזיר את השמחה הביתה? בואו להגשים את החלום:
לפרטים על לימודי ייעוץ משפחתי (לימודי הדרכת הורים) - היכנסו לכאן.
לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי - היכנסו לכאן