ראיתי אותם רק לרגע, בחניון של הקניון העירוני. ילד קטן, אולי בן 6, הולך אחרי אמא שלו, עמוסת חבילות וממהרת. הוא מנסה להדביק את צעדיה המהירים ולהושיט לה את הארטיק המטפטף שהיה בידו. 'ידעתי שלא תרצה,' היא צעקה עליו, 'תגמור את הארטיק או שאני לא קונה לך יותר ארטיקים'.
והנה הם נבלעו מאחורי העמוד בחניון ואני הגעתי אל הרכב שלי והתיישבתי בו. 'מסכנון, חשבתי לעצמי, 'למה היא הייתה צריכה לצעוק עליו ככה? אז מה אם הוא לא רוצה יותר?'.
ומיד גם הבנתי אותה. אני יכולה לתאר לעצמי את הלחץ שהיא נמצאת בו. מירוץ החיים של הורים לילדים קטנים הוא אכזרי ומתיש. בטח כבר מזמן לא היה לה רגע לעצמה. יתכן גם שיש קושי כלכלי, וההחלטה להוציא כסף על ארטיק אולי לא פשוטה עבורה. ובכלל, נורא קל להיות שיפוטיים כלפי הורה שאנחנו רואים רק לרגע קט. זה לא פייר.
אבל בואו ננצל רגע את הסיטואציה המקרית בחניון, כדי לחשוב בינינו על סיטואציה שכזו, שקורית הרבה בשגרה שבין הורים לילדים.
אם אכן יש לנו קושי כלכלי, עלינו ההורים לעשות את הדיון הכלכלי מראש, בינינו לבין עצמנו. אם אין לנו תקציב שיכול לאפשר ארטיק, עלינו להעז להחזיק את הגבול הזה ולא לקנות עוד ארטיק. זה קורע את הלב, לסרב כשהילד רוצה, אבל זה תפקידנו לייצר מאזן כלכלי יציב בבית ורק אנחנו יודעים אם מאזן כלכלי יציב בבית שלנו מאפשר עוד ארטיק או לא. אם לא, עלינו להיות חזקים ולסרב. לטווח הרחוק זה הדבר הנכון לעשות לטובתו של הילד.
אם ערכנו את החישובים הכלכליים ואנחנו מחליטים לקנות לילד את הארטיק, כעת זה שלו. גם אם יאכל וגם אם יזרוק אותו לפח, אין כאן שיקול כלכלי. את ההוצאה הכלכלית כבר עשינו, כעת חשובה ההנאה של הילד. אם הוא רוצה את הארטיק – זה נהדר ואם לא רוצה יותר, שיזרוק. זה עלה לנו בכל מקרה כמה שעלה, בין אם יאכל ובין אם לא.
הרבה הורים נעלבים או מרגישים כאילו הילד לא מכבד אותם, אם מבקש לזרוק מה שקנינו לו, אבל תפקידנו כהורים להניח לענייני כבוד ואגו ולעסוק בחינוך ובהורות. (אם חשוב לכם שהילד יכבד אתכם - היכנסו לקרוא על זה כאן).
למחרת, פגשתי את אבא של דריה. הוא סיפר לי שלמרות המשבר הכלכלי הנורא שפקד אותם הוא קנה השבוע לדריה תרופה יקרה שהרופאה המליצה לה לקחת לשיפור איכות השינה שלה. זה עלה 150 ₪. סכום שלא קל לו להוציא. 'קניתי לה את התרופה ואז גיליתי שהיא לא לוקחת אותה' הוא סיפר לי בקליניקה, 'צעקתי עליה שהיא לא מכבדת אותי ואיימתי שאם יפוג התוקף של התרופה – לא אקנה לה חדשה'.
אפשר להבין את אבא של דריה. המצב הכלכלי מדיר שינה מעיניו וכעת נוספה לכך גם הדאגה לבריאותה של דריה. אבל כמו במקרה של הארטיק בקניון, גם כאן, עלינו, ההורים, לנהל את ההתלבטות הכלכלית במנותק מההתנהלות ההורית שלנו. אם אין באפשרותנו לעמוד בתשלום של התרופה, לא נקנה אותה. אבל אם בחרנו לעשות את המאמץ הכלכלי ולקנות את התרופה, כעת, עלינו להתמקד בעבודתנו ההורית מול דריה. עלינו לתת לה את התרופה כמו מתנה. כעת זה שלה. נוכל לעודד אותה להשתמש בה, מתוך דאגה לבריאותה. נוכל להביא טיעונים שונים שיתמכו בלקיחת התרופה. טיעונים מתחום הבריאות. אבל את העניין הכלכלי מוטב שנשאיר מחוץ לזה. התשלום כבר נעשה וטיעון שכזה רק יקלקל את היחסים עם דריה ולא יגרום לה להתמיד בלקיחת התרופה.
עשו את השיקולים הכלכליים שלכם. אפשר לשתף את הילדים בהתלבטויות, בטבלאות, בהתאם לגילם ולאופיים. אבל מרגע שהתקבלו ההחלטות, ועשיתם את ההוצאה הכלכלית, כעת נסו להתמקד בקשר שלכם עם הילד. בהנאה שלו מהארטיק, בשיפור השינה שלה אם תיקח את התרופה, בכיף שלנו איתם, בשמחה שלנו בשמחתם. הקשר עם הילדים הוא במוקד תשומת הלב, מרגע שהסכמנו שזה מתאפשר כלכלית.
נסו את זה בבית.