ליניב ושירי נולד תינוק. ההתרגשות עצומה. המשפחה והחברים עוטפים אותם באהבה ובהתעניינות. שוב ושוב הם מספרים את סיפור הלידה המטלטל. שירי זוכה להמון אמפטיה, עידוד, תמיכה וזה נהדר. יניב משתדל להיות חבר טוב. הוא מזועזע ממה שקרה לאהובתו. הוא ראה אותה כאובה שעות ארוכות במהלך הלידה וליבו יצא אליה. הוא ניסה לעזור, אבל הרגיש לפעמים שהוא רק מפריע. במהלך כל ההריון היא סבלה מבחילות, הקאות, צרבות, קושי לישון וכאבי גב. יניב אוהב את שירי וניסה להקל עליה. לפעמים הצליח להרגיש כמו גיבור-העל שלה. הרגיש שהעזרה שהוא נותן נעימה לה וזה מילא אותו שמחה. בלידה עצמה הוא הרגיש חסר אונים. אהובתו בכאבי תופת, הוא הביא לה כוס מים, ניגב לה את המצח, החזיק לה את היד. אבל שום דבר מזה לא באמת הקל על הכאבים שלה. הוא הרגיש אבוד.
לידה היא חוויה מטלטלת מאוד עבור היולדת. אבל אנחנו לא מספיק מדברים על מה קורה באירוע הזה לגברים. יש איזו מוסכמה שלפיה אם לאחד מאיתנו כואב כל כך, כמו ליולדת, אין שום מקום לכאב של האחר. קשה לנו להכיל אפשרות שבה לשני בני הזוג כואב. אם גבר יעז לשתף בכך שהיה לו קשה בסיטואציה הזו הוא ישמע מיד: "אתה מדבר? ומה איתי?". כאילו אם נעשה מקום לכאב שלו זה מקטין או מבטל את הכאב שלה. ולמה בעצם? הרי בסיטואציה הזו באמת כאב לה נורא, אבל גם הוא עבר חוויה מטלטלת נורא. הסיטואציה הזו שבה לאהובת ליבך כואב ואתה לא מצליח להקל ולעזור בשום צורה, עבור הרבה גברים זו טראומה של ממש.
החברה שלנו מדרגת כאב כל הזמן. אנשים נתקלים בחוסר אמפטיה אם יש סביבם אדם שחווה כאב גדול יותר, כאילו נגמרת לנו היכולת להיות אמפטיים כלפי עוד אנשים אם כבר פגשנו כאב בדרגת חומרה גבוהה.
ניצולי שואה הרגישו היטב איך יש ניצולים "שנחשבים יותר", כאלה שהיו באושוויץ, למשל. רבים מהם שתקו גם כשהחברה הישראלית כבר הייתה מוכנה לשמוע על זוועות השואה, כי הרגישו שהכאב שלהם פחות נחשב.
ואז הגיע השבעה באוקטובר. פרצה מלחמה איומה שבה שוב ושוב פגשנו אנשים כאובים לצד אנשים כאובים נוספים. אישה שרקדה במסיבת הנובה, נאנסה ונרצחה או נחטפה או ברחה והסתתרה שעות ארוכות בתוך שיח כשסביבה קולות ירי ומחבלים. הלב נקרע כשאנחנו שומעים את הסיפור שלה. ולצידה בן הזוג שלה, שגם הוא נרצח או נחטף או חטף יריות, ניסה לברוח והסתתר שעות ארוכות בתוך שיח כשסביבו קולות ירי ומחבלים. שוב ושוב אנחנו נאלצים להכיל את העובדה המצערת שכאב של אדם אחד יכול להתקיים לצידו של כאב של אדם אחר. משפחות איבדו את יקיריהם שנרצחו או נחטפו, משפחות אחרות איבדו את הילדים בשדה הקרב. המון משפחות נאלצו להתפנות מבתיהן ולא ברור האם ומתי יוכלו לשוב לשם. כל כך הרבה כאב מתקיים לצד כל כך הרבה כאב אחר. יש מספיק כאב לכולם.
בהמון בתים יש זוגות שאחד מהם גויס למילואים וכבר שירת שלושה סבבים ארוכים כשזוגתו לבדה בבית. בתחילת המלחמה החברה הישראלית יצאה מגידרה בניסיון להצדיע להם, לעטוף אותם באהבה. אנשים שילמו עבורם בבתי קפה ומסעדות, הצדיעו להם ברחוב, שלחו פרחים ועשו להם כבוד. בצדק. בסבב השלישי התמיכה הזו כבר דעכה בהרבה. עלינו כחברה להמשיך ולתמוך בהם. עלינו גם להתעקש לזהות את כל הגיבורים ה"שקופים" – אנשי כוחות הבטחון שאינם במילואים אלא בקבע או שבכלל אינם במדים (כי הם בכוחות הבטחון הסודיים) וגם הם ובנות זוגם, מאז השבעה באוקטובר משלמים מחירים קשים וגם להם מגיעה התמיכה החברתית הזו.
משהו טוב שיכול אולי לצאת מהתקופה האיומה הזו הוא אם נצליח לשפר את היכולת שלנו להכיל בו זמנית כאב של שני אנשים. להכיר בכך שכאב של אחד לא מבטל או מקטין את הכאב של האחר. לראות שהמילואימניקים משלמים מחיר כבד. קשה להם להיות במילואים וקשה להם, לא פחות, לחזור הביתה. רבים מהם מדווחים שהמעברים בין המילואים לאזרחות הם קשים במיוחד. רבים מהם ראו מראות קשים, עברו טראומות, איבדו חברים קרובים וחוו רגעים מפחידים נורא. באזרחות הם מתקשים למצוא עניין במטלות היומיום, מרגישים בבית פחות שייכים, מתקשים למצוא את מקומם שוב בעבודה ובמשפחה.
אבל לצד הכאב הזה של אנשי המילואים מתקיים הכאב העצום של בנות הזוג שלהם. הן מצאו את עצמן חודשים ארוכים לבד. נאלצות לפרנס, להחזיק לבד את הבית, להחזיק לבד את הילדים, לענות לילדים על שאלות קשות, להרגיע את הפחדים, כשהן עצמן מפוחדות, להתמודד עם אזעקות, עם דאגה לבן הזוג ששם, עם געגוע ועם המון המון בדידות.
בתוך הזוגיות הזו - הכאב שלו והכאב שלה מתקיימים בו זמנית. הכאב של האחד לא מקטין או מבטל את האחר. אם נתעקש לשאול 'למי כואב יותר?' לא נוכל לעזור להם. אם נצליח לראות את זה שלשניהם כואב בו זמנית, נוכל להיות אמפטיים גם אליו וגם אליה, לאפשר לשניהם לדבר את הכאב שלהם ולעזור להם למצוא את הדרך להתמודד ולהתגבר על הקשיים.
בואו ננסה להקשיב לאנשים שסביבנו ולהכיר בכאב או בקושי שלהם, מבלי לפחד שהכרה בכאב שלהם מקטינה את שלנו.
נסו את זה בבית.
ב-6-7 בדצמבר יתקיים ריטריט פסיכולוגי לזוגות, המיועד לאנשי המילואים וכוחות הבטחון ובני או בנות זוגם. סופ"ש שבו נעשה מקום לכאב של כל אחד מהצדדים ונחפש יחד דרך לשמר זוגיות מיטיבה גם בימים קשים של מלחמה. כל הפרטים כאן.
לקריאה על איך לנצח בריבים - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד איך להחזיר את השמחה הביתה? בואו להגשים את החלום:
לפרטים על לימודי ייעוץ זוגי - היכנסו לכאן
לפרטים על לימודי ייעוץ משפחתי (לימודי הדרכת הורים) - היכנסו לכאן.