'יש לך בתוך הלב פרח שהוא סגור כמו ניצן, ואתה לא נותן לו להיפתח' אמרה לו המורה בכיתה א'. 'כולנו רוצים ליהנות מכל היופי הזה שיש לך בתוך הלב, למה אתה לא משתף אותנו בכל הידע שלך?' אמרה לו המורה בכיתה ב'. 'יש לך המון פוטנציאל לא ממומש' אמרו לו שוב ושוב המורים, בכל שנות ילדותו. בכל פגישה עם המורים זה עלה מחדש 'פוטנציאל לא ממומש'. וכשהגיע לכיתה ז' הוא אמר לי: 'אמא, אני רוצה שתפסיקו להגיד שאני חכם. זה גורם לכולם לצפות ממני כל הזמן להרבה יותר ולהתאכזב ממני שוב ושוב'.
והוא כל כך צדק. הלך לו בקלות בלימודים. אבל הם לא עניינו אותו. היה חשוב לו הרבה יותר לבלות עם החבר'ה. ולא מדובר על ילד שהסתובב ברחובות. כל הדלתות שרצה בהמשך חייו נפתחו בפניו בקלילות. ובכל זאת, המסר העיקרי שהוא קיבל שוב ושוב בילדותו במערכת החינוך היה 'הפוטנציאל שלך לא ממומש'.
אפשר להבין למה זה קורה. במערכת (וגם הורים רבים) מתבוננים על הילד ורואים לאן הוא יכול להגיע אם רק יתאמץ וישקיע כעת יותר בלימודים. יתכן שהיו נפתחות בפניו דלתות נהדרות נוספות, לו היה שוקד על לימודי המתמטיקה או מקפיד ללמוד לנגן או מתמיד יותר בספורט. אבל האם זה מה שחשוב לנו? האם אתם עסוקים גם היום בשאלת מימוש הפוטנציאל שלכם?
הרי יום אחד הילדים שלנו גדלים להיות בני 25 ו-30 והיינו רוצים להאמין שהם יעסקו במה שמעניין אותם. שהם יתעוררו בכל בוקר עם הניצוץ הזה בעיניים, כי הם עסוקים במשהו שגורם להם לחוש משמעות. היינו רוצים להאמין שהם מוצאים אהבה. שיש להם תחביבים. שטוב להם. נכון? האם מימוש מלוא הפוטנציאל שהיה להם בגיל 8 או 14 בהכרח קשור לזה?
יש כאלה שהשקיעו ימים רבים בלימודי נגינה ואכן הגיעו לנגן בתזמורות או להתקבל ללימודי נגינה במקומות יוקרתיים בעולם ואחרים שהגיעו לאליפויות בספורט וזכו במדליות ובפרסים. ויש גם כאלה שהתקבלו ללימודי רפואה או משפטים או זכו באולימפיאדות למתמטיקה או מדעים. זה נפלא כשילד מגלה שהתשוקה שלו נמצאת בלימודים, בספורט, או בנגינה.
אז איפה הבעיה?
המשפטים האלה, על מימוש הפוטנציאל, יש מאחוריהם כוונה טובה. ההורים רוצים שהילד יצליח להתקדם, שימצא את מקומו, שיפתח כישורי למידה ויצליח חברתית.
אבל הרבה פעמים הם נאמרים באופן שמשיג בדיוק את ההיפך.
הרבה ילדים חווים את האמירות האלה כביקורת וכלחץ מההורים ומהמערכת.
יש ילדים שרוצים להתמחות בתחום מאד ספציפי. ילדים שחולמים להיות רקדנים או נגנים או אלופים אולימפיים בתחום כלשהו. אבל רוב הילדים הם לא כאלה. רוב הילדים יכולים למצוא עניין בכמה תחומים שונים, אם נאפשר להם. רוב הילדים ירצו לדלג מתחום לתחום, לבחור בכל שנה חוג אחר, להתחיל ללמוד משהו אחד וכעבור שנה לעבור להתעסק במשהו אחר.
וזה נפלא שילדים כאלה, בגילאי בית ספר יסודי, עסוקים בלטעום ממה שיש לעולם הזה להציע להם. עוברים מחוג לחוג, מתלהבים מתחומים שונים.
המחיר של חיים כאלה הוא שאולי באף תחום הם לא יגיעו להישגיים אולימפיים. זה נכון. אבל הם יוכלו למצוא הנאה, להתחבר בסופו של דבר לתחום אחד או שניים מאלה שהתנסו בהם, ולגדול להיות אנשים שמחים.
פעם שמעתי את שלמה גרוניך מספר בראיון על ילדותו. הוא סיפר איך אבא שלו היה מכריח אותו יום-יום אחר הצהריים להתאמן בנגינה על הפסנתר. שלמה הקטן היה רואה את חבריו משחקים כדורגל בחצר, אבל אסור היה לו להצטרף אליהם כי היה מחויב לנגן. שלמה גדל לממש את הפוטנציאל הקסום שהיה בו. ואני נהנית כל כך לשמוע את המוזיקה שלו, כך שאני הראשונה שמברכת על כך. אבל מה דעתכם על המחיר ששלמה הילד שילם בדרך למימוש הפוטנציאל הזה?
לקריאה על חרדות של ילדים - היכנסו לכאן.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד הורים איך להשיג את שיתוף הפעולה של הילדים וליהנות מלהיות הורים? היכנסו לכאן ובואו להגשים את החלום.