בשנת 79 לספירה התפרץ הר הגעש וזוב. אפר געשי לוהט ומטר של סלעים ניתכו על העיר הרומאית פומפיי, ששכנה למרגלות ההר. אנשי העיר נהרגו בהמוניהם. נניח שהייתם יכולים לשלוח בזמן מסוק ענק שהיה יכול להגיע במהירות ולהציל 100 אנשים מהאסון. את מי הייתם מצילים קודם? האם הייתם נותנים קדימות לנשים בעלייה למסוק, ומדוע?
כששואלים אנשים שאלות כאלה רובם המוחלט עונים שהיו מצילים תחילה את הנשים. יש כאלה שמסבירים שנשים הן חלשות וחסרות אונים יותר מגברים ולכן הן זקוקות יותר להגנה. האם במקרה הזה נשים נתפסות בעיניכם כחלשות וחסרות אונים וזקוקות יותר לעזרה? האם גברים נתפסים בעיניכם ככאלה שלא זקוקים לעזרה כשהם נמצאים בכפר שעולה כולו בלהבות?
הביטוי 'נשים וילדים תחילה' נקבע במאה ה-19 בהקשר לאסונות ימיים. ואכן, כשטבעה הטיטניק ב-1912 הורה רב החובל של האונייה על עדיפות לנשים וילדים בירידה לסירות ההצלה. כך קרה שניצלו מהטיטניק כ-70% מהנשים שהיו על סיפונה ורק 20% מהגברים, וזאת למרות שהיו הרבה יותר גברים מנשים על סיפון הטיטניק.
הבעיה שנובעת מההסכמה החברתית ש'נשים וילדים תחילה' היא שההסכמה הזו מקבעת את ההסתכלות שלנו על נשים כאילו הן באמת חלשות וחסרות אונים. אם אישה היא חלשה וחסרת אונים, איך נוכל לסמוך עליה? איך נוכל לתת בידיה סמכויות של ניהול מדינה, ניהול מערכת ביטחונית או תפקידים ניהוליים אחרים במשק? ההסתכלות הזו, שיש בה אפליה כלפי גברים (שנשארים להישרף בכפר או לטבוע עם הטיטניק) למעשה גם מחלישה את מעמדן של הנשים.
בואו ננסה לרגע לדמיין מהדורת חדשות שנפתחת בידיעה עצובה על תאונת דרכים שהתרחשה בכביש הערבה ובה נהרגו שלושה אנשים. נהג הרכב, הנוסע שישב לצידו ונוסע נוסף שישב מאחור. נסו לדמיין את הרגשות שעולים בכם כשאתם שומעים את הידיעה על מותם. כעת נסו לשים לב לרגשות שעולים בכם כשאתם שומעים שבעצם מדובר באישה, שישבה לצידו של הנהג ובאישה שישבה מאחור. אילו רגשות עולים בכם כעת? מסתבר שקל לנו הרבה יותר להרגיש עצב כשאנחנו שומעים על מותה של אישה. זו הסיבה שכשמדווחים על אסונות במהדורות החדשות, מקובל לציין כמה מתוך הנהרגים היו נשים.
התופעה הזו שבה הצער שאנחנו מרגישים תלוי במגדר של הקורבן היא חלק מתופעה רחבה יותר שנקראת 'פער האמפתיה'. רוב בני האדם חשים אמפתיה גדולה יותר כלפי נשים מאשר כלפי גברים.
מחקרים הראו שוב ושוב שגם במערכת המשפט יש אפליה מגדרית כזו. גם השופטים לוקים בפער האמפתיה ומתקשים לחוש אמפתיה דומה לגברים כפי שהם חשים כלפי נשים. כך קורה שגברים ונשים שביצעו את אותן עבירות ובאותן נסיבות – נשפטים אחרת. גם בארצות הברית וגם בישראל גברים נידונים להרבה יותר שנות מאסר מנשים (שוב, על אותן עבירות ובאותן נסיבות בדיוק).
למה זה קורה? בואו נחשוב יחד.
אלון בן ה-8 משחק בגן השעשועים עם אחותו, גאיה. הם משתוללים על המגלשות, עולים ומתגלשים שוב ושוב. יש הרבה ילדים בגן השעשועים. שמח. אבא אייל משקיף עליהם מהספסל ושוקע בסלולרי שלו. פתאום הם מגיעים אליו בריצה. 'אבא, אבא!' אלון קורא ומתחיל לבכות, 'ילד גדול אחד הרביץ לי'. כשאייל מספר לי על כך בקליניקה אני שואלת אותו מה לדעתו אלון רצה ממנו. 'אני חושב שהוא רצה שארדוף אחרי הילד ההוא ואתפוס אותו,' אייל משיב, 'אבל הסתכלתי מסביב ואלון לא ידע לזהות מי זה היה. כנראה שאמא של הילד הזה ראתה מה קרה וכבר לקחה אותו משם'. 'ואם זו הייתה גאיה, אחותו, שהייתה באה אליך עם אותו הסיפור,' אני שואלת את אייל, 'מה לדעתך היא הייתה רוצה ממך?' 'חיבוק,' הוא עונה בלי היסוס. ובכן... גם אלון רצה חיבוק. גם אלון צריך שניגע בו. מגע שיש בו נחמה, חמימות, קבלה. דרך המגע הוא יבין שזה טבעי ונורמלי להרגיש כל מה שהוא מרגיש כרגע.
ואחרי המגע צריך גם מילים. אלון צריך שנלמד אותו לדבר את הרגשות שלו. שידע להכיר את המילים המתאימות שמתארות את הרגשות שהוא מרגיש עכשיו. ולבסוף אלון צריך שנעזור לו להכיר את הכלים שיש לו לוויסות רגשי. מה עושים כשאנחנו עצובים? מה עושים כשכועסים? למשל שאפשר לבוא לקבל חיבוק מאבא, או לשתות כוס מים, לעשות מקלחת, או לדבר על מה שמרגישים, או להקשיב למוזיקה, ואולי לרקוד, או כל דבר אחר שעוזר לכם להירגע.
בנים, גם בגילאים ממש צעירים, זוכים הרבה פחות לניחומים, מגע וחיבוקים כשהם בוכים או מתוסכלים. גם מההורים וגם מהמטפלים במערכות החינוכיות. המסר המאוד ברור שהחברה שלנו מעבירה לבנים הוא שהם צריכים למצוא את הכוחות בתוך עצמם. להתגבר על הכאב, להיות קשוחים ו... 'ללמוד להיות גברים'.
הפערים הבלתי נתפסים הללו, בתגובת המבוגרים לילדים בגילאי הגן ובית הספר היסודי, נמשכים גם בגיל ההתבגרות. בנים מבינים מהר מאוד שהם ישלמו מחיר חברתי גבוה אם יעזו להביע רגשות או להפגין קושי.
הצד השני של אותו מטבע הוא שבנות 'זוכות' לוויתורים וחמלה במקומות שבהן הן זקוקות בעצם לאמונה בעוצמות שלהן, ובעידוד להגברת המוטיבציה שלהן. בנות לומדות הרבה פעמים שזה לא נורא אם לא יצליחו במשהו והרבה פעמים הן לומדות שאין להן יכולת להתגבר בכוחות עצמן והן זקוקות לעזרה.
מחקרים הראו פערים בתגובות של הורים, מורים, מורות, גננים וגננות כלפי בנים לעומת תגובותיהם וצורת הפנייה שלהם כלפי בנות באותן סיטואציות בדיוק. הפערים הללו נמצאו שוב ושוב במחקרים, גם אצל אנשים שמחשיבים את עצמם נאורים ונטולי הטייה בענייני מגדר. כולנו נופלים במבדקים האלה. ראוי שננסה להיות מודעים לכך ולבחון את עצמנו ברמה היומיומית – האם אנחנו מגיבים באותו האופן כשהבן שלנו בוכה? וכשהבת?
ומה לגבי בני הזוג שלנו? והאחים או האחיות שלנו? האם הציפייה שלנו מהם להתגבר על קשיים ולהיות חזקים באמת דומה כשמדובר בגברים וכשמדובר בנשים?
הפער הזה בהתייחסות החברתית שלנו כלפי בנים ובנות בשנות הילדות גורם לפערים בהתנהגות של גברים לעומת נשים גם בהמשך חייהם. כשנשים נקלעות למצוקה הן בדרך כלל יביעו את הקושי שלהן בטבעיות. הן יכולות לבכות, להיראות עצובות, להיראות חלשות ולהביע את ההזדקקות שלהן לעזרה, כיוון שכבר כילדות קטנות הן קיבלו את המסר הברור שהן יכולות להביע קושי, לבכות ולבקש עזרה. גברים, לעומתן, ממש נענשים מבחינה חברתית אם הם מעזים להביע קושי, לבכות ולהביע הזדקקות לעזרה. גם בגילאים מאוד צעירים ילדים מקבלים מסר חינוכי נוקב שמעודד אותם להצניע את העצבות וכמובן שלא לבכות ('מה, אתה ילדה קטנה?'). בנים לומדים מגיל צעיר לתעל את רגש העצב שלהם ולהמיר אותו בכעס. כעס הוא רגש יותר לגיטימי עבור בנים, גם בגילאי גן ובית ספר יסודי ובוודאי שבגילאי הנעורים והבגרות. אבל כשהם מביעים תמיד כעס ולעולם לא עצב - הם מגבירים את הבעיה ומקשים עלינו לחוש כלפיהם אמפתיה. כך שההבדלים בין המינים הם לא אמיתיים. אין באמת הבדל בין בנות לבנים, לא ביכולות ולא בקשת הרגשות. מדובר למעשה בהבדלים מלאכותיים שנובעים מהתניות חברתיות ומציפיות שונות שיש לנו כחברה מכל מגדר.
המשימה שלנו, כחברה, היא להתאמץ ולהרגיש חמלה גם כלפי צער, פחד או כאב של גברים. ואז להמשיך ולהתעקש ללמד גם את הבנים שלנו להרגיש את כל קשת הרגשות שלהם. גם עצב, גם פחד. לדעת לקרוא לרגשות הללו בשם. לדעת לתקשר את הרגשות האלה בזמן אמת. ולדעת שאנחנו נגיב בחמלה ובאהבה גם אל מול רגשות כאלה.
עם הבנות שלנו עלינו להתאמץ ולאפשר להן גם להרגיש כעס ולא רק עצב או חולשה. ועלינו לעזור להן להכיר בחוזקות שלהן וביכולות שלהן להתמודד לא פחות טוב מהבנים.
נסו את זה בבית.
גם אתם חולמים להיות מטפלים וללמד זוגות איך להחזיר את השמחה הביתה? בואו להגשים את החלום:
לפרטים על קורס הייעוץ הזוגי - היכנסו לכאן
לפרטים על קורס הייעוץ המשפחתי - היכנסו לכאן.